יום שישי, 30 בדצמבר 2016

אנשים שהם לא אני

בהקרנת האקדמיה הראשונה של "אנשים שהם לא אני", סרטה של הדס בן ארויה שאף אחת לא הכירה, האולם היה מפוצץ. ההפתעה הגדולה הזו הובילה לכך שמסרט אנונימי של בחורה אנונימית, שעשתה את הסרט במסגרת אוניברסיטאית כסרט גמר (ולא סיימה, לדבריה), הפך להיות ה-סרט שכולן מחכות לו ב-2017, ולאחד מסרטי השנה של רבות ורבים.

יום שלישי, 27 בדצמבר 2016

סיכום שנת 2016

שלום לכן! 252 סרטים עלילתיים יצאו השנה מסחרית בישראל. כמו בשנתיים האחרונות, גם השנה בחנתי מה באמת היה לנו בקולנוע, את מי ראינו, את מי לא, ומה זה אומר עלינו.

יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

אני אוהבת מוזיקה צוענית, מה לעשות? נתקעתי בטרנד הזה בתחילת שנות ה-2000 ומאז זה נשאר. לא זז. לשמחתי,  "פאפא" אלייב ומשפחתו מנגנים בדיוק את המוזיקה שאני אוהבת, שממלאת את "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" מההתחלה ועד הסוף. למעשה ממליצה לכן, כבר עכשיו ללחוץ פליי על משהו שלהם ביוטיוב, ואז להמשיך לקרוא את הביקורת הזאת.

יום שני, 12 בדצמבר 2016

בגרות

 מדי פעם אני נתקלת בסרט שמלווה במפגש עם במאי/ת, ששווה להישאר בו למפגש. כזה היה המפגש עם כריסטיאן מונג'יו, הבמאי של "בגרות" (ושל הסרט "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" המופתי). אחרי שזכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן (ולדעתי בצדק), הוא הגיע לישראל לפסטיבל ערבה, ונשאר לעשות מפגש קטן בתל אביב. איכשהו, במפגש הזה, כל השאלות שנשאלו (כמעט), היו לעניין, וכל התשובות שלו באמת הובילו לידע נוסף. בתור מי שנמצאת הרבה במפגשים מסוג זה, מדובר במאורע נדיר, שרק גרם לי להעריך עוד יותר את הסרט.

יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

הסודות של איידה

"הסודות של איידה", שמצטרף לתור הזהב של הקולנוע התיעודי הישראלי, הוא פנינה שאני מרגישה שאם לא אכתוב עליה, אולי תחמוק. ואין שום סיבה לתת לה לחמוק כך. כאשר אני מתייחסת לתקופה המצויינת עבור הקולנוע הדוקומנטרי בישראל, איני מתכוונת לעשייה משובחת, שכן כזו נעשתה ונעשית כאן כבר שנים. ההתייחסות היא לאמונת המפיצים בסוגה הקולנועית הזו והפצתה המסחרית המבורכת. "הסודות של איידה", אם כן, יחד עם "מי יאהב אותי עכשיו", "מיסטר גאגא" ו"פוטו פרג'" היא יצירה דוקומנטרית שמן הראוי שתגיע לכמה שיותר צופים ותמשיך לסלול את דרכה של היצירה התיעודית לאולמות הקולנוע.

להילחם על זה

כשהגעתי לראות את "להילחם על זה" ציפיתי לסרט אגרוף הוליוודי קלאסי. לא באתי עם ציפיות למאסטרפיס וגם לא למסרים חתרניים. אך עדיין התאכזבתי לגלות שגם כסרט אגרוף טיפוסי הוא פשוט סרט בינוני.

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

חטאים

יש לי יחסים מאד מורכבים עם אבי נשר (בלי ידיעתו כמובן). מצד אחד – "הלהקה" הוא מאסטרפיס בעיניי, אני מאוהבת בפס הקול של הסרט, צפיתי בו עשרות פעמים (יש לי בבית), וכל פעם נהנתי מחדש. מצד שני, משנות האלפיים והלאה כבר היה לי פחות נחמד, את "הסודות" ממש לא אהבתי, והיו לי טענות גם כלפי "סוף העולם שמאלה". את "פלאות" לצערי לא ראיתי עדיין. ובכל זאת חיכיתי לראות את "חטאים" (הרבה בזכות הטריילר המצוין, אבל גם בלי קשר).

יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

מנצ'סטר ליד הים

כדי לצפות ב"מנצ'סטר ליד הים" צריך להצטייד בארגז פופקורן ובכמה ליטרים של נוזל ממותק לגיבוי. כי "מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט ארוך יחסית, וזה אולי הדבר היחיד שניתן להגיד לרעתו, שכן מדובר בדרמה אמריקאית יפהפיה שמפתיעה בנקיונה הויזואלי, ודוקא הקצב המדוד שלה מאפשר לך לרדת לעומק הרגשי והפסיכולוגי של הדמויות ולצאת איתן למסע מייסר אל עברן.

אבינו

לפני הכל, חשוב לומר שהסרט ״אבינו״ של מני יעיש, שזכה בשני פרסי אופיר, הוא סרט שכיף לצפות בו, ורק זה שווה כוכב. דבר שני, חשוב לומר שמדובר בסרט פעולה, ואתן צריכות להכין את עצמכן שאתן מגיעות לסרט כזה. הקהל שהיה איתנו באולם השתומם מחלק מהסצנות האלימות, והנאתו מהסרט נפגעה (ואני יודעת את זה כי הדעות על הסרט שותפו בזמן האמת, הידד). אבל גם מי שלא נהנית מסרטי אקשן אמריקאים בדרך-כלל, תוכל להתחבר לתפאורה הישראלית וגם לעלילה, בימוי, צילום ומשחק הנהדרים שמפיקים שעה ו-45 דקות של הנאה. במיוחד אם, כמוני, אתן לא מעוניינות לצפות בשום דבר אמריקאי כרגע.

לעבור את הקיר

תארו לכן שאתן באות לקולנוע, נכנסות באיחור שהוא מעבר לאופנתי, מתיישבות במקומות שנשארו ופתאום מופיע לכן מול העיניים שיר חסידי, אבל לא סתם שיר, שיר שהוא "אשרי העם". ותארו לכן שהתחתנתן עם אחד שממש ממש לא מחבב את זה, ואתן לא יושבות לידו כדי ללחוץ לו את היד ולהגיד- אל תדאג זה יהיה סרט טוב, זה לא יהיה דוסי על, אנחנו נהנה.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

פעם היתה ילדה

כל מני סיבות מנעו ממני לראות את הסרט "פעם היתה ילדה" של נטלי קפלן בשנה שהוא נעשה, 2015. לשמחתי, בגלל השיטות המוזרות שאין לי מושג בהם של הפצת סרטים בישראל, ההפצה שלו מתרחשת רק עכשיו ולכן הצלחתי לראות אותו ולרוץ ולספר לכן את הפרטים. 
"פעם היתה ילדה" היה אחד הסרטים שסיקרנו אותי בזמנו, גם כי זה סרט ראשון וגם כי לא ידעתי עליו שום דבר לפני.

המפגש

את הביקורת הזו אני מעוניינת להתחיל מהסוף. חשבתי ש"המפגש" הוא סרט גרוע. מספר פעמים צחקתי בקול רם במקומות שבהם לא היה צריך לצחוק (ואני לא היחידה). הוא מופרך לחלוטין, וכמעט שום דבר בו לא עובד – למרות שלא השתעממתי לרגע. אפשר לדבר שעות על ניתוח פוליטי של הסרט ועל הפחד של האמריקאים מזרים, אבל בכל זאת בחרתי להתחיל מהסוף כי אני רוצה לדבר דווקא על הדבר היחיד שעובד בסרט – וזה, למרבה ההפתעה, הצד הפמיניסטי.

יום שני, 10 באוקטובר 2016

ישמח חתני

הסרט "ישמח חתני" הוא מתוק לצפיה כי יש בו צדק פואטי נדיב ומשמח, כי הוא מצחיק ואקטואלי ובעיקר כי עיתון הארץ הדיר אותו מרשימת המומלצים והלא מומלצים שלו, מה שאומר שזה סרט שיעשה לכן טוב על הלב, אבל ממש.לא תמצאנה בו שתיקות ארוכות מהורהרות רבות משמעות וטוב שכך, אתן הולכות להיסחף לעולם המעשה, או בפלצנית מדוברת "אקטיביזם חברתי"

יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

"בבקשה הואל בטובך שלא להרוס את זה שוב, טים". זו השורה שאני מריצה לעצמי בראש בכל פעם שאני ניגשת לצפות בסרט חדש של טים ברטון. בשנות ה-90 בהן גדלתי, היה ברטון מחוז חפצו של כמעט כל טינאייג'ר אאוטסיידר באשר הוא. יצירות מופת שלו כמו "ביטלג'וס" ו"המספריים של אדוארד" מככבות עד היום ברשימת הסרטים האהובים עליי אי פעם וככל הנראה בגללן אשמור לו חסר נעורים לנצח. אבל האמנות השביעית התפתחה במרוצת השנים וברטון נשאר מאחור.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

האישה מהסינמטק

כבר שנה שאני מחכה לכתוב את הביקורת על סרטה של נורית יעקבס-ינון, "האישה מהסינמטק". ראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה שנה שעברה, פעם נוספת בפסטיבל אפוס, ופעם נוספת לפני שכתבתי את הביקורת הזו. כל פעם מחדש שאני רואה את הסרט, אני מתאהבת בו מחדש, ובעיקר בגיבורה שלו – גברת ספאא דבור, יוזמת, מקימת ומנהלת סינמטק נצרת.

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

סופת חול

"סופת חול" של עילית זקצר מגיע אלינו לקולנוע אחרי שהספיק להיות בחצי עולם, ולקבל פרסים כמעט בכל מקום שהוא היה בו. אם הייתי כותבת פה את הרשימה כולה, לא היה לי מקום לביקורת. כמו הרבה אנשים, גם אני חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אוכל לראות כבר את הסרט, אבל לא רק בגלל כמות הפסטיבלים, אלא גם בגלל שאני מחבבת את הבמאית, ומתעניינת ממש בסרטים ראשונים של במאיות. ככה זה, יש נשים שאוהבות טניס, אני אוהבת סרטי ביכורים.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2016

דימונה טוויסט

בגיל 15 בערך ראיתי לראשונה את הסרט "ג'ני וג'ני", של הבמאית מיכל אביעד. אני לא ממש זוכרת את העלילה אבל אני זוכרת מאד בבירור שתי נערות צועקות אחת לשנייה מהמרפסת. זה אימג' שגם אם הוא לא באמת קיים בסרט, הוא חרוט לי בראש עד היום – קולן של נשים שרוצות שמישהו ישמע אותן, ואביעד היא האישה הזאת, שלא רק שומעת את הקולות, אלא מביאה אותם למסך, לכולנו.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

כלבי מלחמה

הסכנה שבסרט ״כלבי מלחמה״ היא שמישהו יחשוב שמדובר בסרט שמעביר את המסר שלו בצורה טובה. מבוסס על סיפורם האמיתי של שני סוחרי נשק (יהודים) בארה״ב בני 20 וקצת, אפרים דיברולי (ג׳ונה היל) ודיוויד פקוז (מיילס טלר), שזוכים במכרז של הפנטגון בגובה מאות מיליוני דולרים לאספקת נשק לצבא האפגני ב-2007, הסרט מנסה להעביר ביקורת על הקפיטליזם בתעשיית הנשק האמריקאית.

יום שני, 8 באוגוסט 2016

יחידת המתאבדים

אני מודה שבהתחלה חשבתי לוותר על לכתוב את הביקורת הזו. כל האינטרנט מלא בביקורות על כמה "יחידת המתאבדים" הוא הסרט הכי גרוע בעולם, ואיך הרסו את הקומיקס, ואיך נפלו גיבורים, ולמה נתנו לדיוויד אייר לביים את זה, ראינו איך הוא היה ב"זעם" (אחד הסרטים השנואים עליי, אגב), ועוד כל מני מילים ועוד מילים של עצב ודיכאון. ואני? אני אפילו לא חובבת סרטי קומיקס במיוחד, וחוץ מוונדר וומן לא ממש חיכיתי אי פעם לסרט קומיקס שיעלה. זה נחמד, אין ספק, ואני גם מאד מאד אוהבת אפקטים ואקשן ויותר מזה את האיימקס, אבל למה שאני אכתוב כאן על סרט קומיקס שכולם קוטלים ללא הרף?

שלום קוראים לי דוריס

שלום, קוראים לי ליאור ואני ממש אוהבת את סאלי פילד. למעשה, אחרי שראיתי עם אמא שלי באדיקות את כל העונות של "אחים ואחיות", אפשר לומר שאני נמסה כשהיא על המסך. אולי בגלל זה הגעתי ל"קוראים לי דוריס" עם הרבה כוונות טובות, שנשארו שם גם תוך כדי הסרט, ואחריו. בכל זאת, בגלל שהוליווד מעצבנת ולא נותנת תפקידים טובים לנשים מעל גיל 40 שהן לא מריל סטריפ (לעומת גברים שחוגגים בכל גיל), לא התראנו זמן מה.

יום שני, 25 ביולי 2016

מכסחות השדים

קשה לכתוב ביקורת על סרט שעוד לפני שיצא זכה לכל כך הרבה ביקורות. "מכסחות השדים" היה נתון תחת עדשת מיקרוסקופ מהרגע שהוכרז שברימייק לסרט האהוב יככבו ארבע נשים. זעקה גדולה עלתה – איך ייתכן? למה לעשות רימייק לקלאסיקה שכזו? מי אלה הנשים האלו בכלל? ומי הן שיחליפו את דן אקרויד והרולד רמיס האהובים? מול זעקות השבר של גברים נגזלים, התייצבו פמיניסטיות ואנשים סבירים בכל מקום בכדי להגן על הסרט שעוד לא יצא.

שבוע 23

כל כך הרבה כתבות קראתי על "שבוע 23" של אוהד מילשטיין, שהצטערתי שפספסתי אותו בדוקאביב. אבל עכשיו קיבלתי – וגם אתן – הזדמנות לראות אותו בסינמטקים, וקפצתי על המציאה.
"שבוע 23" הוא הסרט הראשון של מילשטיין שעוסק בו, ובעיקר בקרובות אליו.

יום רביעי, 13 ביולי 2016

מייק ודייב מחפשים דייט

הסרט "מייק ודייב מחפשים דייט" מתאר שני אחים צעירים (זאק אפרון ואדם דוויין) שהורסים כל אירוע משפחתי גדול עם האופן המוגזם בו הם חוגגים. לכן לחתונה של אחותם הקטנה, משפחתם מכריחה אותם להביא דייטים – בחורות "טובות" שיאזנו וירגיעו אותם. העניין הוא שלבחורות שתופסות איתם טרמפ על טיול להוואי (אוברי פלזה ואנה קנדריק) יש תוכניות קצת אחרות.

יום שישי, 8 ביולי 2016

סופעולם

תארו לעצמכם שמחר הכל מסתיים. שיש לכם לילה אחד בלבד לחיות כי אחריו יושמד העולם. שהשמש לא תזרח יותר, התכנונים לעתיד כבר לא יתממשו וכל שנותר הוא המתנה מזוקקת לסוף. עם מי הייתם מבלים את הלילה הזה ואיך הייתם בוחרים להיפרד מהעולם? את השאלות האלו בדיוק מעלה הבמאית רוני קידר בסרטה השני באורך מלא, "סופעולם", שעולה כעת להקרנות בסינמטקים לאחר שהוקרן בפסטיבל אוטופיה ופסטיבל קולנוע דרום בשנת 2014 וכן בפסטיבל המד"ב סיטג'ס.

יום שישי, 24 ביוני 2016

הרומן של מגי

אני זוכרת שאהבתי את "פרנסיס הא" של נוח באומבך, ואהבתי גם את גרטה גרויג ששיחקה שם בתפקיד הראשי. אז די שמחתי לראות אותה שוב, והפעם בסרט של במאית – רבקה מילר, שלמרות שאני לא חשה רגשות כלשהם כלפי אף אחד מהסרטים שלה, בכל זאת אני תמיד מרגישה משהו שמח בלב כשאני יודעת שאני הולכת לראות סרט של במאית, וגם הטריילר היה חמוד.

יום חמישי, 16 ביוני 2016

ברש

הרבה זמן לא התרגשתי לכתוב ביקורת כמו שאני מתרגשת לכתוב את זו. לפעמים יש סרטים שאני מרגישה שהקמנו את האתר הזה בשבילם, ו"ברש" של מיכל ויניק הוא אחד מהם. לא כי אני חושבת שלא יכתבו עליו, יכתבו עליו. אלא כי אני רוצה לכתוב עליו.
אז אפתח בגילוי נאות מתבקש, ותוכלו להחליט אם אתן רוצות להמשיך או לא. מיכל ויניק, הבמאית של "ברש", היא אחת מחברותיי הטובות ביותר. במקום שזה ימנע ממני לכתוב על הסרט שלה, המצב הפוך, ואני מרגישה שיותר מכולם אני מוכרחה (וגם רוצה) לכתוב עליו, "ברש" לא צריך להיות קורבן לחברות שלנו, להיפך. במיוחד שבמקרה הזה, מדובר בסרט שאני אוהבת בכל ליבי, והייתי אוהבת אותו גם אם לא היתי מכירה את מיכל בכלל.

יום ראשון, 5 ביוני 2016

פלורנס פוסטר ג'נקינס

בדרך לסרט החדש של סטיבן פרירס, "פלורנס פוסטר ג'נקינס", פגשנו ברחוב מישהו שגם הלך לאותה הקרנה. אני ות' אמרנו שאנחנו מקוות שיהיה סרט כיפי, והוא הפטיר – "נמאס כבר ממריל סטריפ". בדרך כלל אני נותנת למשפטים כאלה לעבור לידי, אבל בגלל שהתווספו למשפט הזה כל מני תקוות לגביי המשך הקריירה וחייה של סטריפ, דבריו של הבחור המשיכו להדהד בראשי במהלך ההקרנה. אישית, ממש לא נמאס לי ממריל סטריפ. לא רק שחקנית ענקית בעיניי, אלא גם אקטיביסטית שבשנה האחרונה הקימה חממה לתסריטאיות מעל גיל 40, כדי לעזור להן להתקדם בתעשייה אייג'יסטית וסקסיסטית, שרק חוסמת אותן. כבר שמעתי מספר התבטאויות של סטריפ לגבי גילדות בתעשיית הקולנוע, ולאורן הליהוק שלה בסרטו החדש של פרירס הופך ליותר מתבקש, וגם יותר מעניין.

אליס מבעד למראה

אתחיל בוידוי – לא סבלתי את אליס בארץ הפלאות של טים ברטון, שיצא בשנת 2010. כאב לי הראש, כאבו לי העיניים, חשבתי שמהומה רבה על לא דבר, ושלא נדבר על מה שהסרט עשה לאחד הספרים האהובים עליי – הצילו. לסרט השני, "אליס מעבר למראה", כבר הגעתי בלי ציפיות בכלל, בעיקר בגלל טעות – חשבתי שטים ברטון עשה אותו, והתברר שלא. ברגע שגיליתי את הטעות, הסרט השתפר.

יום שישי, 13 במאי 2016

ההר

חיכיתי זמן רב לסרטה של יעל קיים "ההר" מכמה סיבות. הראשונה, אני מכירה את יעל הרבה שנים ועבדנו ביחד, השנייה, בשנה האחרונה הסרט רץ בהמון פסטיבלים, זוכה ואפילו הוקרן במוזיאון ה"מומה" בארה"ב, מה שעוד יותר עורר את סקרנותי, והאחרונה – אני מחכה לכל סרט ישראלי שנעשה על ידי אישה, בטח אם הוא סרטה הראשון, אין מה לעשות.

יום ראשון, 8 במאי 2016

ג'נקשן 48

הגעתי מלאה בחששות וביקורתיות להקרנה של ג'נקשן 48, סרטו החדש של אודי אלוני. לא שאני חזקה מאד בפוליטיקת זהויות, וחושבת שגברים לא יכולים לעשות סרטים על נשים, או נשים על גברים, או מזרחים על אשכנזים וכו', אבל כשיהודים ישראלים עושים סרטים על פלסטינים, אזרחי ישראל או לא, אני קודם כל ביקורתית. מיד אני מצפה לנקודת מבט אוריינטליסטית, שמנכסת את התרבות, את הדיכוי. מיד אני חושבת על איך הם מעיזים בתור ישראלים לדבר בשם הפלסטינים. מצד שני, אני גם יודעת כמה קשה לעשות סרטים. אני חושבת על סוהא עראף, על גן עדן עכשיו, איך הם ממנו את הסרטים? גם שם היה מימון ישראלי. האם אפשר בכלל לעשות קולנוע פלסטיני אמיתי בישראל? כל המחשבות האלה בראשי עוד לפני שהסרט בכלל מתחיל, לפני שראיתי פריים אחד.

יום ראשון, 1 במאי 2016

קפטן אמריקה – מלחמת האזרחים

יכול להיות שברחבי העולם, סרטי מארוול עם  קפטן-אמריקה תכול העיניים, איירון-מן המתוחכם וכל שאר חבורת הנוקמים הם להיט אצל צופות מהמין הנשי אבל אני דווקא שמחתי לגלות שבאולם בו אני היתי, לא היו כמעט נשים צעירות בקהל, ותכף אסביר למה. התירוץ שלי היה אחיין צעיר ואהוב שזה לנו כבר סרט הנוקמים השלישי יחד, ולמען הבילוי המשותף הזה אני מקפידה להנות ולא "לחפור" על עניינים מסובכים בשביל נער צעיר כל כך. אז מול האחיין הנפלא צריך לשמור על פאסון אבל לכן מותר לי "לחפור" על הכל ולהגיד בקול חד וברור, נו מה יהיה אתכם אנשי הטסטוסטרון במארוול ?!

קפה נגלר

תארו לכם שכל אותם סיפורי המיתוס להם נפלתם שדודים בילדותכם יפגשו אתכם שוב באמצע החיים, כשאתם כבר בוגרים. אני לא מדברת על אגדות ויצוריים מיתיים דמיוניים, אלא על אותם סיפורי גבורה, הצלחה ושגשוג שוודאי שמעתם בהקשר לבני המשפחה והמורשת האישית שלכם. עד כמה תופתעו מאותם סיפורים ומהו אחוז האמת הנמצא בתוכם? זהו הרעיון המרתק העומד בבסיס הסרט "קפה נגלר" שביימו מור קפלנסקי ויריב בראל שנאלצו להיפגש פנים אל מול פנים עם ההבדלים שבין המציאות למיתוס.

יום ראשון, 24 באפריל 2016

הקומונה

כשראיתי את הטריילר של "הקומונה" של תומס וינטרברג לא רציתי ללכת לראות את הסרט. שוב קבוצת דנים גרים ביחד וקופצים למים בעירום? הספיק לי ב"אדיוטים", תודה. בנוסף, סרט על קומונה בשנות השישים-שבעים בדמנרק לא היה נראה לי כמו משהו שיעניין אותי היום, בטח לא כשהגיבור הראשי צועק בטריילר שהוא חייב כל הזמן "להתמודד עם בעיות של נשים". אבל בכל זאת הלכתי. והתברר שצדקתי! היה עדיף להישאר בבית.

יום חמישי, 7 באפריל 2016

מי יאהב אותי עכשיו

בשבוע האחרון ראיתי שני סרטים תעודיים מעולים, שניהם ישראלים, שניהם גרמו לי לבכות. על "פרינסס שואו" כתבתי כאן לא מזמן, ועכשיו עולה גם "מי יאהב אותי עכשיו" סרטם של האחים תומר וברק הימן – שהוא בעיניי אחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה. וזה כולל גם את העלילתיים, למרות שאני לא נוהגת להשוות.

יום שני, 4 באפריל 2016

פרינסס שואו

הגעתי לראות את "פרינסס שואו" בלי לדעת יותר מדי מי זה קותימן, שמעתי קצת על הפרוייקט שלו, אבל אני לא מבינה גדולה במוזיקה ובמה שקורה בתעשייה המוזיקלית בארץ, ואיכשהו הוא תמיד עבר לי מתחת לראדר. למעשה, כל כך לא הערכתי נכון את היוצר, שאמרתי לחברתי ק' שהגיעה איתי להקרנת הבכורה – יש הופעה אחרי זה, אבל לא חייבות להישאר, אפשר לברוח. היא אמרה שסבבה. נשארנו עד הסוף. והייתי נשארת עוד.

יום שבת, 2 באפריל 2016

האמת של פריץ באואר

הסרט החדש "האמת של פריץ באואר" מצטרף לגל של סרטים שנעשים בשנים האחרונות בגרמניה ומתמודדים עם העבר שלה. סרטים על אייכמן, על מנגלה, על העם הגרמני – כולם מראים תמונה של עם שמוכן להתמודד עם עברו האפל, ולא רק שהוא מוכן – אלא שהוא צריך.

החתונה היוונית שלי 2

מסתבר שהסרט "החתונה היוונית שלי" אשר הוצג בקולנוע לפני 14 שנים, הוכתר כאחת הקומדיות הרומנטיות הרווחיות ביותר אי פעם. גם אני, כמו רבים אחרים, צפיתי בו יותר מפעם אחת. את הסרט הראשון אני זוכרת בחיבה רבה. יתכן שהזמן שחלף המתיק את הזיכרון או אולי העובדה שהיתי אז בחורה צעירה בת 18, הרבה פחות ביקורתית וחובבת מושבעת של קומדיות רומנטיות (מה שנכון עד היום...). לכן, שמחתי לקבל הזמנה לסרט ההמשך אשר עלה לאקרנים בימים אלה. מה רבה היתה אכזבתי.

יום שלישי, 15 במרץ 2016

ציפורי חול

סרטו הראשון של אמיר י. וולף, "ציפורי חול", משלב כמה מהנושאים שאני אוהבת במיוחד. הראשון, שואה. טוב, הפעם מדובר בניצולי שואה ולא בשואה עצמה, אבל גם זה משהו. השני, נשים. נשים הן הגיבורות של הסיפור, הן מונעות ומניעות את העלילה והן הנושא העיקרי שלה, גם אם נדמה שהגיבור הראשי הוא דווקא גבר. השלישי – סיפור מתח, ועל כך ארחיב כעת.

יום ראשון, 6 במרץ 2016

גרימסבי

לפעמים אני רואה סרטים ואני אומרת,וואו, זה ממש לא נעשה בשבילי הסרט הזה. ואני לא מדברת על סרטי אימה שכבר שנים אני לא רואה כי הם עושים לי סיוטים, או על סרטי ילדים שברור לי שנעשו לשכבות גיל צעירות יותר, או כל מני ז'אנרים אחרים. אלא על סרטי מיינסטרים, שמכוונים להגיע לכמה שיותר קהל, שאני הולכת לראות כי למה לא בעצם? אז זהו, שלא.

יום שבת, 13 בפברואר 2016

המלבישה

ההקרנה של "המלבישה" היתה אירוע שלם. לא סתם ללכת לעוד הקרנת עיתונאים, זאת היתה הפתיחה של פסטיבל הקולנוע האוסטרלי, וחוץ מזה שהיה שם הרים של טיםטאם, ההמנה נפתחה במין סטנדאפ של דארגיסט שסיפר כמה טוב להגיע לישראל. הסנדלים והגרביים, כמו גם כל המופע עצמו, היו אמורים להכין אותי לבאות.

הבן של שאול

לא ציפיתי להרבה מ"הבן של שאול" לפני שבאתי לראות. ידעתי שהוא קיבל שבחים בקאן (זה כבר לא עובד עליי), ידעתי שהוא מועמד לאוסקר (גם כן, לא עושה לי את זה), וידעתי שהוא על אושוויץ. זה כבר יותר עושה לי את זה, אבל מה כבר אפשר להראות לי שלא שמעתי מסבתא שלי? ובכל זאת, בגלל שאני רואה כל דבר שיצא על המחנה הזה ועל השואה – הלכתי בלי ציפיות לכלום.
רק ש"הבן של שאול", סרטו של לאסלו נמש, זה ממש לא "רשימת שינדלר". הו לא. לא מדובר בעוד סרט על אושוויץ, מדובר בסרט על הזונדרקומנדו. אותה מחלקה של יהודים שהייתה אחראית על אלו שעומדים להיכנס לתאי הגזים מרגע הכניסה שלהם לאולם בחיים ועד ליציאה שלהם דרך הארובה או דרך המעלית לקבריי האחים. מדובר באנשים שהיו אחרונים לראות את הקורבנות, ולא רק לראותם – להפשיט אותם, לדבר איתם, להכניס אותם, להוציא אותם, לשרוף אותם, לקבור אותם. "הבן של שאול" מכניס אותנו אל הקרמטוריום, אל הבונקרים, אל לב המאפליה. גיבור הסרט, שאול (גזה ראיג, סרט ראשון שלו), הוא אחד מאותם אנשי זונדרקומנדו. במסגרת הפעילות היומיומית שלו הוא פתאום מגלה את גופת בנו בין הנספים, ולאורך הסרט הוא מחפש דרך לקבור אותו "כמו שצריך", עם רב והכל. משימה שלא רק שאינה קלה, אלא גם מפתיעה מאד ביחס לעדויות ששמענו (לפחות מי שמתעניינת בנושא) על הזונדרקומנדו, אנשים שהרגשות שלהם הוקהו לחלוטין, וגם כשנתקלו בבני ובנות משפחה, לא יכלו לעשות דבר.
לא ראיתי מעולם סרט עלילתי על הזונדרקומנדו, כשגדעון גרייף כותב את "בכינו בלי דמעות" הוא מציג סקירה של ספרות ואומנות בנושא – אין שם כמעט כלום (כמובן חוץ מעדות של איש הזונדרקומנדו ב"שואה"). "הבן של שאול" הוא הראשון שאני מכירה שמתמודד בצורה עלילתית עם הנושא, והוא עושה את זה מדהים. הצילום שמתמקד בעיקר בכתף, בגב ובאוזן של הגיבור, כאשר על גבו מסומן "איקס" אדום ענק שאומר שהוא חלק מהזונדרקומנדו, לא מאפשר לנו לראות הרבה ממה שקורה מסביב. נכון, ייתכן והבחירה הזו היא גם מטעמי הפקה, בכל זאת קשה להפיק עכשיו משרפות, וקשה עוד יותר שזה יהיה אמין – כי גם אז אף אחד לא האמין שזה קורה – אז צילום שמתמקד רק בשחקן ורק קצת מסביב מאפשר לנו שלא לראות את היקף האסון שמתרחש, אבל הבחירה הזו גם מתאימה למה שקראתי (בעיקר ב"בכינו בלי דמעות", אבל גם אצל אחרים) על הנושא: אנשי הזונדרקומנדו היו עסוקים בדבר אחד – לשרוד. הם היו עסוקים בעצמם. יציאה מתוך העצמי היתה גוררת אחריה רגשות אשם, פחד, חמלה, שנאה, או כל דבר שהיה יכול לסכן את חייו של האיש בזונדרקומנדו, שבמילא ימיו היו ספורים מכיוון שהוא היה עד לפשע שבוצע על ידי הנאצים, ולהשמדה ההמונית. אנשי הזונדרקומנדו לרוב החזיקו מעמד גג ארבעה חודשים באושוויץ, לפני שנרצחו על ידי חיילי הס.ס.. הצילום, במקרה זה, מתאים בצורה מפחידה – ואני בדרך כלל משונאי "צילומי העורף" וחושבת שלרוב אין לכך הצדקה עלילתית.

בנוסף לצילום ולסיפור המדהים שהסרט מספר, הוא מעלה כמה נקודות היסטוריות חשובות. מכיוון שזו ביקורת ולא שיעור היסטוריה, אתייחס רק לנקודה אחת, והיא ההשתתפות של הנשים במרד שקרה ב-7.10.1944. ב"בן של שאול" יש סצינה אחת בה שאול בא לקחת – תוך סיכון עצמי מטורף שלו ושל האישה – אבק שריפה מאחת הנשים. הוא אמנם מאבד אותו, אבל אנחנו יודעות היום שגם הנשים לקחו חלק במרד היחיד שקרה באושוויץ-בירקנאו, הנשים לקחו את אבק השריפה מהמפעל בו עבדו, "אוניון", תוך סיכון חייהן, ואכן הן גם שילמו על כך בחייהן. זה לא מובן מאליו שהסרט יראה את זה, במיוחד שעיסוקו העיקרי אינו במרד, ומלבד הסצנה הזו, הסרט מראה בעיקר שאין הבדל בין המינים כשמדובר בקורבנות – כולם וכולן נרצחים באכזריות, וכולן וכולם יכולות לקחת חלק בהתנגדות – למרות שבסופו של דבר רק מעט מאד התנגדו. המעשה של שאול בסרט, הניסיון שלו לקבור את בנו קבורה כהלכה (עד כמה שאפשר), הוא מעשה שכולו התנגדות – גם אם קטנה, גם אם נדמה שאינה נחשבת מבחינת הכלל, עדיין. בעולם בו כולם נרצחים בשיטתיות, חסרי שמות, חסרי אישיות, קבורה אישית היא מרד. שמירה על האישיות ועל האנושיות במקום שהמטרה שלו היא למחוק אותה.  
הבן של שאול הוא סרט קשה מאד לצפייה, אבל מי שמתעניינת בנושא לא יכולה להרשות לעצמה שלא לראות אותו. הבעיה העיקרית שלו בעיניי, היא שכמו שהזונדרקומנדו הפכו קהי חושים כמעט ביחס למתרחש, גם אני לא הצלחתי, מלבד הזעזוע, להרגיש הרבה. אולי בגלל שבכל זאת, הבהייה במעיל של שאול לא עזרה לי. ואולי כי גם אני, אחרי שני ביקורים בפולין, סבתות מאושוויץ, ומשפחה שכולה שואה, כבר קהה.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
ארבעה כוכבים
לא עובר בכדל


יום שלישי, 9 בפברואר 2016

אמא שנייה

כשהייתי קטנה היתה לי אופר (OPER). מישהי שתמיד היתה בבית לטפל בי ובאחים שלי, כשההורים שלי לא היו. המטפלות לא היו מכאן, הלן היתה מדרום אפריקה ודי מניו זילנד. אני לא זוכרת אם הן עשו עוד משהו חוץ מלטפל בנו, אבל לא חשבתי על זה בכלל עד שראיתי את "אמא שנייה". סרטה של הבמאית אנה מוילרט.

יום שבת, 6 בפברואר 2016

ברוקלין

מתוך שמונת הסרטים המועמדים השנה לאוסקר על "הסרט הטוב ביותר", רק שניים מספרים את סיפורן של נשים, וגם הם בויימו על ידי גברים. האחד הוא "חדר", שאותו טרם ראיתי, והשני הוא "ברוקלין" – סיפורה של מהגרת עבודה אירית שבמקרה לא נקרא על שמה אלא על שם המקום אליו היא מהגרת.

יום ראשון, 31 בינואר 2016

חדר

ג'ק בן חמש. הוא יודע זאת כי אמא סיפרה לו יום קודם לכן שמחר יחול יום הולדתו, ומחר הוא היום. הוא מתעורר בחדר, לצד אמא ומודיע שהוא בן חמש. הוא מברך את כל רהיטי החדר בבוקר טוב: המיטה, המנורה, הארון, גם האמבטיה והכיור. הוא מברך גם את חלון התקרה ממנו נשקפים שמיים כחולים רחוקים, שהוא לא ממש מכיר. "חדר" הוא כל עולמו של ג'ק. ארבעה קירות ובתוכם גם אמא, מעט צעצועים וספרים, טלוויזיה ישנה, נחש קליפות הביצים שהרכיב בעצמו על חוט ושטיח. אבל עבור אמא "חדר" הוא לא העולם ובטח לא הבית. "חדר" הוא צינוק ממנו עליהם להימלט.

יום שלישי, 26 בינואר 2016

ספוטלייט

בפוסטר של "ספוטלייט" יש ארבעה גברים במשרד עם אישה אחת. כולם נראים מאד רציניים ורואים את הפנים שלהם, אבל הפנים של האישה כמעט בלתי נראים בגלל השיער שלה. הם בלבן ואפור, היא בשחור. לא רציתי ללכת לראות את הסרט. נמאס לי כבר מקולנוע שאין בו תפקידים לנשים, נמאס לי מסרטים שמדירים אותנו ומשאירים אותנו מאחור. לא רוצה ללכת. גם גשם. נגררתי בעל כורחי כי מצאתי טרמפ עם חברה. מזל.

יום ראשון, 24 בינואר 2016

האיש שנולד מחדש

האמת שיצאתי מאוכזבת מהסרט, האיש שנולד מחדש וחשבתי שהדבר הפשוט ביותר לעשות הוא לא לכתוב עליו, הרי הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא מהיקרים לליבי ומאז הסרט בבל הוא בכלל אחד המרתקים ביותר שיש, א ב ל הביקורות המהללות של קולגות שלנו רדפו אותי מכל עבר: יצירת מופת, השראה, מצוין, נפלא, יצירה עוצמתית... כך כתבו ואני לא מצליחה לשתוק וחייבת לכתוב "המלך עירום".

יום שלישי, 19 בינואר 2016

הנערה הדנית

מלאת חששות הגעתי ל"הנערה הדנית". לא כל כך מלראות את הסרט, אלא מלכתוב את הביקורת הזאת אחר כך. איך אני יודעת מה זאת חוויה טרנסג'נדרית בדיוק? איך אני יודעת אם היא עוברת כמו שצריך, אם הדמויות אמינות? ואז חשבתי לעצמי שרגע, אני גם לא גבר, ובטח לא גבר שחור, או כל דבר אחר שהוא לא אני, ועדיין אני כותבת על הדמויות האלה, ורואה סרטים איתן, ומזדהה או לא. אז בינתיים אקרא קצת מה הקהילה הטרנסית חשבה על הסרט, אבל עד שזה יקרה, אבוא לראות את הסרט כמו שאני באה לראות כל סרט. וכך היה.

יום ראשון, 17 בינואר 2016

שמונת השנואים

החדש של טרנטינו – זה בכל מקום. אם נרצה או לא, שמענו שיש את הסרט הזה, ואנחנו גם בטח רוצות לראות אותו. יש סרטים שיש לי הרגשה שלא משנה מה יגידו – עדיין נרצה לראות אותם. וזה נכון לגבי טרנטינו כמו שזה נכון לגבי וודי אלן. כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי, די, ליאור, את לא נהנית, הסרטים כבר לא טובים, ובכל זאת אני חוזרת שוב ושוב. למרות שהסרט נמשךשלוש שעות. למרות שלא אהבתי את הסרטים הקודמים. למרות הכל. ככה גם בשמונת השנואים. אבל לעומת ג'אנגו שהיה פשוט שממון מוחלט בעיניי, שמונת השנואים לא משעמם.

קרול

אני מאוהבת בטוד היינס, באמת. עוד מאז וולווט גולדמיין (ביי בואי), דרך "הרחק מגן עדן", ודרך כל תקופת דגלס סירק שהייתה לי לפני כמה שנים והגיעה לשיאה דווקא ב"מילדרד פירס" של היינס. המלודרמה היא אחד הז'אנרים האהובים עליי, ואין כמו היינס ואלמודובר כדי לגרום לי לרצות להיות שם. ומי עושות מלודרמה טוב יותר מלסביות? אין ספק שאנחנו חומר מעולה למלודרמה. אז גם שנות החמישים, גם טוד היינס וגם לסביות? "קרול" היה נשמע כמו מאסטרפיס עוד לפני שראיתי פריים אחד מתוכו. וגם תוך כדי.

יום שבת, 16 בינואר 2016

קומדיה אלוהית

בטריילר של "קומדיה אלוהית", הסרט שהיה מועמד לפרס הסרט הזר בגלובוס הזהב (אבל לא זכה), אנחנו רואות את קתרין דנב במיטה עם גורילה, וגבר מרושל שטוען שהוא אלוהים. שני הדברים האלה כבר אמורים לגרום לנו לרצות לראות את הסרט הזה, כי מי לא רוצה לראות את קתרין דנב שוכבת עם חיית פרא? (אל תענו לי בבקשה).

יום ראשון, 3 בינואר 2016

הסופרג'יסטיות

איך בכלל להתחיל לכתוב ביקורת על סרט, כשברור שהנושא שלו חשוב פי מאה מהאיכות הקולנועית שלו? איך לבקר קולנוע שהחשיבות שלו היא לא באיך הוא עשוי, אלא בעובדה שהוא בכלל נעשה? אולי ככה, עם השאלות האלה, נכון לגשת לדבר על "הסופרג'יסטיות", סרטה של שרה גברון (בריק ליין).