שלום קוראים לי דוריס

שלום, קוראים לי ליאור ואני ממש אוהבת את סאלי פילד. למעשה, אחרי שראיתי עם אמא שלי באדיקות את כל העונות של "אחים ואחיות", אפשר לומר שאני נמסה כשהיא על המסך. אולי בגלל זה הגעתי ל"קוראים לי דוריס" עם הרבה כוונות טובות, שנשארו שם גם תוך כדי הסרט, ואחריו. בכל זאת, בגלל שהוליווד מעצבנת ולא נותנת תפקידים טובים לנשים מעל גיל 40 שהן לא מריל סטריפ (לעומת גברים שחוגגים בכל גיל), לא התראנו זמן מה.

"שלום, קוראים לי דוריס" של מייקל שואוווטר מספר על דוריס (פילד), אישה מבוגרת ורווקה שחיה כל חייה עם אמה בסטטן איילנד (שלושה!! סרטים ראיתי השבוע בהם הגיבורים/ות גרות/ים בסטטן איילנד, מה קורה?). בתחילת הסרט האמא מתה, ודוריס נשארת לבדה בעולם עם אחיה ואשתו המעצבנת, שמעוניינים בבית של דוריס, או לפחות בכסף ממכירת החפצים הרבים שדוריס אוגרת בביתה. יש לה גם חברה הורסת, רוז (טינה דלי מ"קגני ולייסי"), והיא מבלה זמן רב איתה ועם הבת שלה בת ה-13. עד שיום אחד מגיע גבר חתיך וצעיר מאד למקום בו היא עובדת כמנהלת חשבונות, ומטלטל את עולמה. ג'ון (מקס גרינפלד) הוא דווקא בחור נחמד, ולאורך הסרט הוא מפתח סוג של מערכת יחסים עם דוריס, אבל כנראה לא את זו שהיתה רוצה.

מייקל שואוווטר לא ידוע בסרטים הפמיניסטים שלו, בלשון המעטה. "WET HOT AMERICAN SUMMER" הוא לא הסרט שנשים היו רוצות שייצג אותן, אני משערת. 
גם פה, למרות העלילה החביבה למדי, הסרט נופל שוב ושוב למלכודות ייצוג מזוויעות שגורמות לסאלי פילד להתהפך על משכבה בלילות. במסגרת הרדיפה שלה אחרי ג'ון השמח, פילד נכנסת לעולמם של הצעירים ההיפסטרים בניו יורק, והופכת לסבתא החביבה עליהם, ולכוכבת המסיבות – אבל לא בקטע טוב, אלא בקטע של תופעת טבע. חלק ניכר מהקו העלילתי נובע מהמתח בין גילה של דוריס והעולם ממנו הגיע (רמז, העולם הישן), לבין מעשיה של דוריס והעולם בו היא נמצאת (רמז, העולם החדש). הסרט לא מחמיץ אף הזדמנות לבדיחות על חשבון המתח הזה, וכנראה גם על חשבון דוריס, ולא רק שזה לא יפה, זה גם לא עובד.

העיסוק הבלתי פוסק ב"גיל והתרגיל "שמאפיין את רוב הסרט הוא אמנם מבאס, אבל גם אומר משהו על הוליווד של היום. זוהי בעצם מטאפורה די יעילה ליחס לנשים בתעשיית הקולנוע. עברת גיל מסוים? חמודה, כדי שתישארי בבית, כי מעבר לזה, את קצת מביכה את עצמך. את יכולה לנסות, אבל קחי בחשבון שזה לא בשבילך.

לדעתי, זה בעיקר חבל. כי המקומות שלא עובדים על המתח הזה הם נהדרים. הצעירים עצמם הם קלישאות של היפסטרים שבנויות נהדר, ומאד אמינות. במשפט אחד של כל דמות, התסריטאיות והבמאי הצליחו להעביר עולם שלם. בנוסף, כשדוריס לבד עם המשפחה או עם החברות שלה, גם שם הסרט עובד, כי הוא לא עסוק בלצחוק על הגיל של דוריס ותפיסת העולם שלה, אלא מראה לנו חיים אמיתיים של אישה מבוגרת למדי שכרגע איבדה את אמא שלה, ותוהה לאן נעלמו החיים שלה. מסצנה אחת שבה היא רבה עם אחיה היו יכולים לייצר סרט מדהים, הרבה יותר רגיש ושלם, מאשר מה שקרה לדוריס בסרט הזה.

"שלום, קוראים לי דוריס" הוא לא סרט נוראי, והוא בילוי חביב לשעות אחר הצהריים (במיוחד שבקולנוע יש מזגן), אבל הוא גם לא סרט טוב. כנראה שאצטרך לשוב לשידורים חוזרים של "אחים ואחיות" עם אמא, כי אם אקח את אמא שלי לסרט הזה היא עלולה לא לצאת מהבית יותר לעולם.

ליאור אלפנט

ולסיכום : 

3.5 כוכבים (בכל זאת היא מקסימה!)

עובר בכדל