כלבי מלחמה

הסכנה שבסרט ״כלבי מלחמה״ היא שמישהו יחשוב שמדובר בסרט שמעביר את המסר שלו בצורה טובה. מבוסס על סיפורם האמיתי של שני סוחרי נשק (יהודים) בארה״ב בני 20 וקצת, אפרים דיברולי (ג׳ונה היל) ודיוויד פקוז (מיילס טלר), שזוכים במכרז של הפנטגון בגובה מאות מיליוני דולרים לאספקת נשק לצבא האפגני ב-2007, הסרט מנסה להעביר ביקורת על הקפיטליזם בתעשיית הנשק האמריקאית.

 הסרט דווקא מתחיל בצורה מבטיחה. קבוצה של גברים מכוסי ראש מוציאים גבר כפות מתא מטען, ובועטים בו בזמן שהוא צועק שהוא לא מבין אלבנית. בתגובה, מגיע גבר אחר, שולף אקדח ואומר לו באנגלית ״עכשיו אתה מבין?״. אנחנו מתחילות לשמוע את קולו של הגבר הכפות, שמתברר כדיווייד, מספר לנו על הסצנה – הוא מסביר על סוג הנשק שמופנה לעברו, מדבר על איך מלחמות הן לא פטריוטיזם אלא כלכלה, ומפרט שכשהוא רואה חייל הוא רואה את עשרות אלפי הדולרים שעלה לחמש אותו.  הידד, עוד סרט מהז׳אנר של ״מכונת הכסף״ ו״הזאב מוול סטריט״, שבה דמות מבפנים מסבירה בבהירות על מערכת מורכבת שבה הכל מושחת. 

או שלא - נראה שהכיתוב על כרזות הסרט שמדגיש שמדובר בבמאי של ״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״ ניצח, וטוד פיליפס העדיף את האקשן והצחוקים על העומק והיסודיות. כמובן שהמשמעות היא גם מחיקת נשים.

 אז בואו נדבר על נשים. או ליתר דיוק, היעדרן. בסצנה האחרונה בסרט (זה לא ספויילר) אחת הדמויות אומרת שהיא אוהבת את תעשיית הנשק כי אין בה נשים. הסצנה הזו נראית כאילו היא צולמה ונכנסה לסרט אחרי שכבר סיימו אותו, הקרינו אותו לקהל והתגובות שהיוצרים קיבלו היו – איפה הנשים? אז הם הכניסו קטע כאילו-מודע לעצמו, על היעדרן. אני לא קונה את זה. כל הנשים בסרט הן או בבית עם ילדים, או מוצגות בהקשר בן זוג, או משמשות כקישוטים במועדוני לילה ובמקומות בילוי שהשניים יוצאים אליהם. 

מבחן בכדל? הצחקתן אותי. יותר מזה, בלפחות שתי סצנות מוצגות ברקע נשים עומדות או יושבות בשמלות צמודות, כאשר אין שום הצדקה להלבשה שלהן ככה למעט הצגתן כנוף. (כשאני כותבת ״הצדקה״ אני מתכוונת לסצנה במועדון שבה נראות חשפניות רוקדות, והמצלמה מתמקדת בגופן. זו הצדקה, נגיד). לבסוף, באחת מהסצנות שאשתו של דיוויד פקוז מתעוררת משינה כשהתינוקת שלהם בוכה, המצלמה מתמקדת בחולצה הצמודה שלה ובפטמה המזדקרת ממנה. מבט גברי מיותר לחלוטין וגם לא אמין בכלל – הרי ידוע שאנחנו ישנות או בטי שירט או עירומות.

 הסרט גם מפספס הזדמנות לביקורת על היחס של נשים כאל אובייקטים מיניים. באחד ממסעות התענוגות שלהם, אפרים מציע לאשה במועדון כסף כדי למצוץ לו, והיא נראית משועשעת קלות. חלק מהדמויות קונות נשים בזמן נסיעות הקנייה והמכירה של הנשק, והדבר מוצג כנורמטיבי. במציאות, אפרים הואשם בתקיפת שתיים מבנות הזוג שלו – הסוגיה הזו בכלל לא נכנסה לסרט. כאילו אין קשר בין אלימות לאלימות. 

בעיה נוספת בסרט היא הליהוק. יוצרי הסרט ניסו לבנות את אפרים כאיש הרע שכל הזמן דוחף קדימה כדי לנצח בעוד מכרזי נשק, אין לו ערכים או קווים אדומים, ואילו את דיוויד כדמות שמתלבטת ומנסה לשמור על מוסריות מסוימת כלפי המקצוע וכלפי משפחתו. את אפרים משחק בצורה נפלאה כאמור ג׳ונה היל ואת דיוויד משחק מיילס טלר. כל זה טוב ונפלא, עד שאת נתקלת בתמונות של אפרים ודיוויד האמיתיים. אפרים, מסתבר, הוא גבר מאוד חתיך. דיוויד, לעומת זאת, נראה כמו ניאו-נאצי. מבין שני השחקנים, החתיך ובעל הבייבי פייס הוא דווקא מיילס טלר, ואילו ג׳ונה היל הוא שמן. אולי זה מקרי, אבל נראה שיש כאן גם שמנופוביה וגם כיעורופוביה (זו מילה? זו צריכה להיות מילה). די דומה לאופן שבו הציגו בארה״ב את פניו של ברוק טרנר שאנס אשה מעולפת משיכרות כגבר חתיך ולבן. דמותם של הגברים גם נבנית באמצעות הנשים. דיוויד, שכאמור מוצג כאיש שלבו במקום הנכון, הוא בזוגיות, נהיה אבא, שובר את האמון של בת זוגו ובונה אותו מחדש. הדברים האלה לא התרחשו במציאות כפי שהם מוצגים בסרט. אפרים, לעומתו, לא מתמסד ורק מחפש נשים בזנות. ברור שליוצרי הסרט יש זכות לבנות דמויות ולשנות את העלילה, אבל למה על חשבונן של נשים.

אז למדנו מהסרט שבצע כסף מביא לדברים רעים ומפוקפקים מוסרית, שתעשיית הנשק מאפשרת להרבה אנשים להתעשר ושאנשים אחרים צריכים לשלם על התוצאות, וקצת על איך המערכת עובדת. לא למדנו על ההשלכות של קפיטליזם ונשק על האוכלוסייה שהנשק מופעל נגדה, לא למדנו על הקלות שבה מועבר נשק לא תקין שפוגע בהגנה על תושבים (דברים שקרו באמת ולא מופיעים בסרט) ובעיקר לא למדנו איפה הכשלים – באופן שבו ממשלת ארה״ב רוכשת נשק? בעצם קיומה של המלחמה? בשני הדפוקים האלה? כאמור, הסכנה היא שמישהו יחשוב שמדובר בסרט שמעביר את המסר שלו בצורה טובה. כי מדובר בסרט שמעביר את המסר בצורה בינונית, עם המון טעויות בדרך.

 נגה כהן

ולסיכום :

ציון – 2

לא עובר בכדל