יום רביעי, 7 בספטמבר 2016

דימונה טוויסט

בגיל 15 בערך ראיתי לראשונה את הסרט "ג'ני וג'ני", של הבמאית מיכל אביעד. אני לא ממש זוכרת את העלילה אבל אני זוכרת מאד בבירור שתי נערות צועקות אחת לשנייה מהמרפסת. זה אימג' שגם אם הוא לא באמת קיים בסרט, הוא חרוט לי בראש עד היום – קולן של נשים שרוצות שמישהו ישמע אותן, ואביעד היא האישה הזאת, שלא רק שומעת את הקולות, אלא מביאה אותם למסך, לכולנו.
שנים אחר כך ראיתי את "החלוצות" של אביעד ונזכרתי שוב בג'ני וג'ני, בסטריאוטיפים ובשבירתם. גם בחלוצות (עליו כתבתי כאן), נתנה אביעד קול לאלו שמושתקות, והביאה למסך את מי שנעלמת תמיד מההיסטוריה.
"דימונה טוויסט", בצורה מסוימת, מזכיר את "החלוצות", וממשיך את הקו של אביעד לאורך העשייה הקולנועית והחברתית שלה – לתת קול לנשים למושתקות, לנארטיבים מושתקים, ולקשר הסבוך בין מגדר לבין לאומיות. הפעם, שבע נשים מספרות בקולן על חוויות ההגירה שלהן ממרוקו, תוניס ופולין – לדימונה, או כפי שאמרו להן שהיא – "עיר האורות". הסרט משלב בין צילומי הראיונות שלהן לבין חומרי ארכיון לא פחות ממדהימים, המספרים לנו סיפור חדש לגמרי.  
שבע נשים שמספרות לנו סיפורים שמעולם לא שמענו. לא כי אנחנו לא יודעות היסטוריה, אלא כי מעולם לא שמענו אותה ככה. לא כי אנחנו לא יודעות שיש אפליה, גזענות, ומדיניות של הפרדה, אלא כי מעולם לא שמענו את זה מגיע מפיהן של נשים. וכשזה מגיע מנשים, הסיפור משתנה. ב"דימונה טוויסט" לא רק נשים מספרות את החוויות שלהן, אלא גם זוהי אישה שמביאה את הסיפורים שלהן למסך, ונוכחותה אינה נעלמת, אלא נשמעת מדי פעם.
כך, אביעד בוחרת לתת לנו צד חדש לסיפור ההגירה. לא עוד הסיפור המוכר על כך שרצו להגיע לישראל בעקבות אנטישמיות גוברת בארצות המוצא, וכמה ארץ ישראל עשויה מזהב. הפעם סיפורי הנשים טרם ההגירה מקשרות את הפחד שלהן בתוניס או מרוקו לפחד מגברים. אחת הנשים מספרת כי טרם החליטו להגר לישראל היא הלכה עם אמה ואחותה ברחוב, ורדפו אחריהן שלושה גברים. אפשר להרגיש את הפחד שלה עד היום כשהיא מספרת את זה, שישים שנה אחרי. אי אפשר להתעלם מכך שמיד אחרי הסיפור הזה הסרט עובר משלב ארצות המקור לשלב ההגירה – הפחד של הנשים אינו רק בגלל אנטישמיות, מי מזכירה את זה בכלל? זה פחד מגדרי. הן לא מרגישות בטוחות להסתובב ברחוב, והולכות לאן שנדמה להן ולמשפחתיהן בטוח יותר. הסיפור הזה, והעובדה שהוא זה שמוביל לפרק הבא על ההגעה לישראל, מראה לנו כיצד תפיסה של ביטחון כביטחון לאומי בלבד (אנטישמיות וכו'), מדירה ומשתיקה שאלות של ביטחון שמעסיקות נשים. כי עבורן, הביטחון מייצג דברים אחרים לגמרי.
ובאמת, גם בארץ ישראל, שום דבר לא בטוח. בישראל הן מגלות את האפלייה והגזענות, כששולחים אותן לדימונה. שוב, הזכרונות של הנשים מוצפים בגברים שמחליטים בשבילן לאן ללכת ומה לעשות. אלו גברים ששולחים אותן ל"חור" בדרום, אלו גברים שמסרבים לתת להן טיפול רפואי, אלו גברים ששולטים לחלוטין על חייהן, כשהם מנסים לשדך, לחתן, לכלוא ולעצור את הנשים מלהתקדם. הפער בהשכלה בין האשכנזים למזרחים הקיים בעיר דימונה מוסבר גם הפעם מנקודות מבט שונות – הנשים צריכות לטפל בבית, בית הספר זה בונוס. כמובן שהגברים לא רק גרועים. בתוך כל הסיוט בו נמצאות הנשים יש גם נקודות אור וסיפורי אהבה, לעיתים אסורה לעיתים לא. יש בילויים, יש כיף חיים. אבל גם בתוך אלו – הדיכוי המגדרי לא נעלם לרגע, והוא קשור קשר עז בדיכוי לאומי, כפי שהראתה אביעד עוד ב"חלוצות".
חומרי הארכיון המדהימים מראים לנו מראות שלא הכרנו, לא רק בגלל שלא ראינו חומרים מדימונה או מהפריפריה בכלל, אלא כי אם נשים לב, אנחנו לא רגילות לראות חומרי ארכיון ישראליים שיש בהם בעיקר נשים, והן לא אמהות או מרימות טוריה. ב"דימונה טוויסט" אנחנו רואות כמעט לראשונה נשים אחרות, כאלו שלא מתאימות לאתוס הלאומי של ישראל בהכרח, נשים שפשוט הולכות ברחוב, משחקות בחצר. במילים אחרות – אנחנו פשוט רואות נשים. הן קיימות.
אחד הדימויים החזקים ביותר בסרט שזור בסיפורה של אחת הנשים על כך שאביה רצה לחתן אותה עם גבר מבוגר ממנה בשלושים שנה בערך, כאשר היתה קטינה, והיא לא רצתה. לאורך הסיפור אביעד שוזרת חומרי ארכיון לא רק של ילדות משחקות בחצר, אלא גם של אישה המנקה את חדר המדרגות. לעומת חומרים אחרים, אביעד מתעכבת על הסצינה הזו, והיא ארוכה יותר מהרגיל. לאט לאט מנקה האישה את המדרגות, שוטפת אותן במים, מנגבת, כשברקע הסיפור המזעזע על השידוך הכפוי. מצד אחד אפשר לראות את הדימוי הזה כדימוי סטריאוטיפי קלאסי של נשים – מנקות. ביחד עם השידוך אנחנו מקבלות תמונה די ברורה על מצבן של נשים הכלואות בתפקידים הביתיים שלהן, אובייקטים במשחק של אחרים. שום ניקיון בעולם לא יוציא אותן מזה, כמה שחדר המדרגות יהיה מבריק, היא תמיד תהיה זאת שתנקה אותו. מצד שני, פעולת הניקיון תוך המונולוג מראה לנו אפשרות אחרת – של טהרה. האישה שופכת את המים כפי שהנשים שופכות את ליבן במונולוגים למצלמה, עוברות מרצפת מרצפת מילדות דרך בגרות ועד היום – והסיפורים, כמו המים, מחלחלים אלינו.
לאורך היצירה שלה וגם כאן, ב"דימונה טוויסט", מיכל אביעד נותנת לנשים את הבמה ומשלבת את הסיפורים שלהן באידיאולוגיה שלה – המראה כי לא רק שחשוב לתת את הקול, אלא גם לספר אותו נכון, בצורה שתעלה למודעות שכבות רבות של דיכוי מהן סובלות הנשים. מספרים לנו ש"אשכנזים ומזרחים" זה לא עניין מגדרי אלא עניין עדתי, ואז פעמים רבות הנשים נשכחות, מודרות, החוויות שלהן נעלמות כי ברור שכשלא מדובר במגדר, אז בעצם מדובר בגברים. "דימונה טוויסט" מראה לנו שאין דבר כזה. הדיכוי המגדרי והדיכוי האתני והעדתי קשורים אחד בשני בצורה שלא מאפשרת לנשים לנשום. וכשהן לא יכולות לנשום, הן מחפשות דרכים להשתחרר, ואלו יכולות להיות מפתיעות במיוחד, כפי שמספרת לנו אליס "טוויסט". כי מה שלא עושה החברה, עושה האמנות. והקולנוע, כמו המוזיקה, היא אחת הדרכים לשחרור הנשים – ואביעד משתמשת בה היטב.
ולסיכום :
חמישה כוכבים.




אין תגובות:

פרסום תגובה