ג'נקשן 48

הגעתי מלאה בחששות וביקורתיות להקרנה של ג'נקשן 48, סרטו החדש של אודי אלוני. לא שאני חזקה מאד בפוליטיקת זהויות, וחושבת שגברים לא יכולים לעשות סרטים על נשים, או נשים על גברים, או מזרחים על אשכנזים וכו', אבל כשיהודים ישראלים עושים סרטים על פלסטינים, אזרחי ישראל או לא, אני קודם כל ביקורתית. מיד אני מצפה לנקודת מבט אוריינטליסטית, שמנכסת את התרבות, את הדיכוי. מיד אני חושבת על איך הם מעיזים בתור ישראלים לדבר בשם הפלסטינים. מצד שני, אני גם יודעת כמה קשה לעשות סרטים. אני חושבת על סוהא עראף, על גן עדן עכשיו, איך הם ממנו את הסרטים? גם שם היה מימון ישראלי. האם אפשר בכלל לעשות קולנוע פלסטיני אמיתי בישראל? כל המחשבות האלה בראשי עוד לפני שהסרט בכלל מתחיל, לפני שראיתי פריים אחד.

ואז המסך עולה והמוזיקה מתחילה. "ג'נקשן 48" עוסק בראפר ה"ערבי-ישראלי" הראשון (בכוונה בגרשיים וארחיב בהמשך), כרים (תאמר נאפר שגם כתב את התסריט יחד עם אורן מוברמן, את המילים של השירים ואת המוזיקה יחד עם איתמר ציגלר).

כרים חי עם אחיו, אביו ואמו בלוד (ליד, או לידיה), עיר מעורבת ומוזנחת, שהיא המקום המושלם לסרט – מקום שבו מצטלבים יהודים וערבים, תפיסות עולם, כיבוש ואזרחות, דו קיום אמיתי ומזויף – הכל מהכל. לכרים יש חברה, מנאר (סמאר קופטי), שהיא גם זמרת ששרה עם ההרכב שלו לפעמים. הסרט עוקב אחרי ההרכב המוזיקלי של כרים, הזוגיות שלו ושל מנאר, המשפחה שלו, ועוד.

בחצי שעה הראשונה של הסרט אני מתבאסת, מאד. הגיבור הראשי והחברים שלו הולכים למכון ליווי, נשים כמעט ולא מדברות, ומתייחסים אליהן נורא. הסיפור לא מתקדם לשום מקום ואת הביקורת לגבי ההזנחה של העיר, והדו-קיום המדומיין, אני כבר מכירה בעלפה.

אבל אז משהו קורה בסרט.

אחרי ההקדמה הארוכה מדי פתאום הדמות של כרים צפה למעלה, מערכת היחסים שלו עם מנאר הופכת להיות משמעותית יותר, אמא שלו מקבלת נפח ומפסיקה להיות האישה הלא חשובה בבית, והסרט – יחד עם הנשים, תופס תאוצה. יש סרטים שדורשים סבלנות – הסרט הזה הוא אחד מהם.

אבל כשזה קורה, הוא מרגש בצורה יוצאת דופן, ויש לו ניואנסים שעובדים מצויין ומעבירים ביקורת גם בלי להאכיל אותנו בכפית. אחד מהם הוא המקצוע החדש של אמו של כרים, שמגולמת מעולה על ידי סלווה נקרה, שמאירה את המסך כל פעם שהיא נמצאת בו. אמו של כרים הופכת למין מגרשת שדים, שעוזרת גם ליהודים וגם לפלסטינים. היא מגיעה לבתים, או מקבלת אורחים, ללא הבדל דת, גזע, מין או מגדר. את כולם היא רואה כבני אדם, ולכולם יש שדים – אבל מהשדים של כולנו אפשר להיפטר. הדמות שלה, לעומת דמויות אחרות, מורכבת ומצליחה בצורה מדהימה להעביר ביקורת, אבל יחד עם הביקורת – תקווה. אנחנו יכולות להיפטר מהשדים שלנו, יכול להיות יותר טוב.

בשלב מסוים העלילה מעלה שאלות לגבי יחס החברה הערבית-פלסטינית כלפי נשים, ואני מודה שמאד חששתי מהמקומות אליהם הסרט יילך בנקודה הזו. אבל אז נזכרתי שתאמר נאפר וההרכב שלו, DAM, כבר יצאו בעבר נגד אלימות כלפי נשים בחברה הפלסטינית ובכלל, ובאופן כללי הסרט מבקר את העמדות של החברה ואת דיכוי הנשים. למעשה אחד הדברים המופלאים בסרט הוא הדרך שלו לבקר את החברה שלנו, את הכיבוש, הזיוף, היחס, החוסר מודעות המשווע של הישראלים כלפי המיעוט הפלסטיני החי בישראל, ובו זמנית אומר בקול רם וברור – אנחנו לא נהיה משוחררים לפני שהנשים יהיו משוחררות. גם אם הכיבוש יסתיים, הדו קיום יצליח, יבוא שלום עלינו – חברה שהנשים בה אינן משוחררות, לא משוחררת בעצמה. אין כיבוש אחד, זה לא רק הישראלים מול הפלסטינים, זה גם הגברים מול הנשים. למעשה, בצורה מפתיעה ביותר מדובר באחד הסרטים בהם הביקורת על הדיכוי הנשי נשמעת בצורה הכי חדה שראיתי בזמן האחרון.

בסצנות רבות בסרט יש התייחסות לחוסר המודעות והזיוף בחברה הישראלית כלפי החברה הפלסטינית, אבל אחת מהן עולה על כולן, במיוחד כי היא מתוחכמת ואפשר לפספס אותה בקלות. בראיון לטלוויזיה הישראלית שואלת המראיינת את כרים אם הוא הראפר הערבי-ישראלי הראשון. כרים לא מבסוט מהשאלה ואי הנוחות שלו ברורה. לגביו, הוא לא ערבי-ישראלי. הוא פלסטיני אזרח ישראל. הנסיון להפוך אותו לישראלי על ידי ההגדרה "ערבי-ישראלי", היא בעצם מחיקה של התרבות שלו והדרתה, תוך ליברליות מזוייפת ומתן הרגשה של קבלה ואחדות. וכמו כרים, כך גם העיר לוד, שהפכה לסמל דו קיום מזוייף של ליברליות חסר כיסוי.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

4 כוכבים

לא עובר בכדל