יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

נשים בקולנוע 2015 – במספרים.

כשראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, נשאל מדוע יש בממשלתו 50% נשים, הוא אמר: כי אנחנו ב-2015!  זה היה רגע מכונן עבור נשים ועבור הפוליטיקה בכלל, אבל כנראה שזה נשאר בקנדה, ובפוליטיקה כי כשאנחנו מסתכלות על הקולנוע, אנחנו מאד רחוקות מלהיות חמישים אחוז.
למעשה, אנחנו אפילו לא עשרים אחוז. כל פעם אנחנו מדשדשות בתוך העשרה אחוז, ולא מתקדמות. לא מאמינות? תראו מה קרה רק השנה, בסרטים שיצאו בקולנוע בישראל בצורה מסחרית. 2015 אמרתן? אולי בקנדה. 

יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

בהקרנת הבכורה של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" בה נכחתי הקהל הורכב מכ85 אחוז גברים. זוגות זוגות הם נכנסו אל האולם מתבדחים ומדברים בהתלהבות מלאת נוסטלגיה, בהפגנה נדירה של רגשות. הם התיישבו, הביטו מעלה בפליאה וצפו בסרט שהגיבורה הראשית בו היא אישה פמיניסטית. גם אם מעולם לא הערכת את בז המילניום וצ'ובקה נשמע לך כמו שם של מסטיק יפני, מדובר בהישג שלא קל לזלזל בו.

יום שני, 7 בדצמבר 2015

לאהוב אותה

 ג'וליאן מור ואלן פייג' משחקות זוג לסביות – אני שומעת את זה ובכלל לא אכפת לי על מה הסרט, מי ביים אותו, כמה זמן הוא. מצידי שיהיו זוג לסביות במאדים ויגלו ששתיהן זומביות בתחפושת – אני הולכת לראות את זה. לשמחתי הרבה הן לא במאדים, לא זומביות ולא ערפדיות. כבר טוב. "לאהוב אותה" – אולי זה יהיה הסרט שחיכיתי לו?

יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

מיסטר גאגא

ב'מיסטר גאגא' יש שתי הבטחות, הראשונה  חשיפה אישית של האיש והאגדה, אוהד נהרין והשנייה הבמאי תומר היימן, האיש שהוכיח בסרטים קודמים שהוא יודע לחשוף את נשמתו ולרגש באופן העמוק ביותר. אני חייבת להגיד שיצאתי מאוכזבת ואולי אפילו נבגדת משניהם.

הוטליין

ממש בקלות אפשר לדלג על "הוטליין" ולא ללכת לראות את סרטה התעודי של סילבינה לנדסמן, שהכותרת שלו מזכירה פרסומות של MTV  משנות התשעים, והיח"צ שלו כל כך מועט עד שלא כתוב עליו בשום מקום, והוא מוקרן בהיחבא בסינמטק. בקלות. וחבל.

יום שישי, 27 בנובמבר 2015

גשר המרגלים

אני מניחה שכל בן אנוש שעושה משהו מעניין בעולמנו, חולם שבסופו של דבר שפילברג הגדול יעשה עליו סרט, כזה הוליוודי עתיר תקציב וכוכבים, עם משחק מעולה ומועמדויות לאוסקר, סרט  שייכתב בהיסטוריה שלא לומר יכתיב אותה.
אז בואו נראה מה הסיכוי שזה יקרה ? בואו ננסה להבין מה הקריטריונים לכך ששפילברג ודומיו יבחרו בפועלך לסרט שכזה. ובכן, כדאי שזה יהיה הרואי, מיסתורי, טוב לאמריקה, מלא ערכים יפים אבל ראשית ומעל הכל חשוב שבן האנוש יהיה -  גבר ! או אולי חייזר קורע לב, אבל בעצם גם הוא זכר, אז בקיצור הקוד הוא פשוט נורא, לא מספיק לך לעשות משהו חשוב או דגול, חשוב לך לעשותו כ –  גבר.

הסוד שבעיניים

אחת לכמה זמן מגיע לארצות הברית סרט זר כל כך טוב שהאמריקאים מתעקשים להפיק לו גרסה משלהם. ב-2010 היה זה "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי, המבוסס על ספר של אדוארדו סאצ'רי, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. עכשיו מגיעה האדפטציה, ארוזה במסר חברתי ובשלושה שחקנים ידועי-אוסקרים: צ'יווטל אג'יפור, ניקול קידמן וג'וליה רוברטס.

יום שבת, 21 בנובמבר 2015

משחקי הרעב – עורבני חקיין 2

נכון שלא אהבתי את הסרט הראשון של "משחקי הרעב" (בלשון המעטה), אבל אז הגיע הסרט השני, ואז החלק הראשון של השלישי, ומאז אני שבויה בחלומי ומחכה לסרט האחרון בסדרה ולקטניס שלי, אחרונת גיבורות הפעולה, שתציל את העולם ותהרוג כבר את סנואו הרשע הזה ורק תנו לי עוד מג'ניפר לורנס על המסך ואני אהיה מאושרת. ואז הגיע ההקרנה של "משחקי הרעב – עורבני חקיין 2", ונסעתי עם חברה וקיבלנו צמידים (!) והתיישבנו והכל היה נהדר, עד שנגמר, ולא יהיה יותר. ועכשיו אני תוהה מה ראיתי.

יום שני, 16 בנובמבר 2015

ליילה ואיב

על פניו היה ל"ליילה ואיב" פוטנציאל מטורף של סרט על התמודדות של אמהות עם סבל ואובדן, חבל רק שהתסריט הרס את זה. וגם הבימוי.  ליילה (ויולה דיוויס, "העזרה"), היא אם חד הורית לשני ילדים חמודים, אחד בן 18 והשני בן 8. כאשר בנה בן ה-18, סטפון (אמל אמין), נרצח בשוגג ברחוב, היא מנסה להתמודד עם האובדן על ידי הצטרפות לקבוצת תמיכה של אמהות של ילדים שנרצחו. בקבוצה היא פוגשת את איב (ג'ניפר לופז, "ג'רזי גירל"), שעוזרת לה להתמודד עם האובדן הזה, וביחד הן מתחילות שרשרת פעולות שאין ממנה דרך חזרה, עד לסוף שאמור להיות בלתי צפוי, אבל הוא דווקא צפוי. 

יום שישי, 13 בנובמבר 2015

הטנור

בסוף השבוע שעבר התארחה בארץ, בשקט ומתחת לרדאר, בחסות מיזם "קולנוע נודד", מרינה רזבזקינה – דוקומנטריסטית ילידת קזחסטן, שגם הקימה במוסקבה בית ספר פרטי לקולנוע דוקומנטרי. חצרות יפו, שישי בערב, אולם קטן אבל עמוס, מול אשה בת שישים וקצת בטריקו וסניקרס ולהט אדיר לקולנוע.

יום שני, 2 בנובמבר 2015

אוורסט

מפעם לפעם עולה השאלה למה לימודי מגדר באוניברסיטאות מתמקדים במצבן של נשים, ולא עוסקים במצבם של גברים. התשובה היא, שכל הלימודים הם לימודי גברים. הרי, ההיסטוריה, המשפט, מדע המדינה ושאר המקצועות נכתבו מנקודת מבט גברית, ובמטרה לענות על צרכים של גברים. בעולם הזה, למדנו כפמיניסטיות לבחון סוגיות פמיניסטיות דרך הנוכחות (או היעדרה) של נשים. גישה זו, שהיא לרוב מדויקת ומשקפת את המציאות המגדרית, יכולה לגרום לנו לפספס דווקא את השינויים החשובים שמתרחשים במודלים של גבריות.

יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

שובר את הכלים

מדי שנה, עם פרוץ עונת האוסקרים, מתחילים לצוץ סרטי הגאונים הפגומים. סרטים המבוססים על דמויות אמיתיות, שהצליחו מעל ומעבר בתחומן למרות שכל הסיכויים היו נגדן בשל לקות כלשהי, פיזית או נפשית, ובגילומם של שחקנים יפים ומוצלחים שכדי להיכנס לנעלי הדמות היו צריכים לעבור מסכת ייסורים כאובה לא פחות, נגיד להעלות במשקל, או להדביק אף מלאכותי. אפשר להבין למה זו הדרך בה מנסה טובי מגוויר להחזיר את עצמו לתודעה ולקושש לעצמו קצת לגיטימיות, לאחר שהתפקיד המשמעותי האחרון שלו היה של ספיידרמן, וגם זה קרה בפעם האחרונה ב-2007, לפני שנבעט מהתפקיד לטובת אתחול הסיפור עם אנדרו גארפילד (שגם הוא נבעט מהתפקיד בינתיים, אבל זה עניין לפוסט אחר). לא בטוח שמהבחירה להיכנס דווקא לנעליו של בובי פישר תבוא הישועה.

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

קרימזון פיק

אל תלכי לבד ביער. אל תזדייני לפני החתונה. אל תסטי מהשביל כדי לחפש הרפתקאות. הלקחים האלה כבר כל כך נשחקו בסרטי אימה, אגדות וצ'יזבטים שכבר קשה לדמיין אותם בלעדיו. "קרימזון פיק" (למה לא לתרגם ל'פסגת הארגמן', בעצם?) מבקש להשתלב במסורת המפוארת של "סיפורי הרוחות", ושולף מין הארכיון אלמנטיים עיצוביים ומוסר השכל היישר מהמאה ה-19. אל תתפתי אל הזר המסתורי והמקסים, ילדה. אולי הוא מסוכן. אם אבא שלך לא מאשר, תסמכי עליו. תשמרי את הפנטזיות לירח הדבש שלך ושל הגבר הבטוח שאת מכירה היטב.

יום רביעי, 21 באוקטובר 2015

להציל את מארק וואטני

בשעת סופה נאלצת חבורה של אסטרונאוטים אמריקאיים לנטוש את המאדים ולחזור לכדור הארץ, כשהיא משאירה מאחור אחד מחבריה שנפגע וכנראה מת. מארק וואטני (מאט דיימון) מתעורר יממה אחר כך ומוצא את עצמו לגמרי לבד על כוכב לכת שומם. הוא פצוע, אספקת האוכל שלו מוגבלת, אין לו שום תקשורת עם כדור הארץ. ללא חללית שתיקח אותו הביתה, הוא נאלץ ללמוד לשרוד על כוכב לכת שומם עליו שום דבר לא גדל, עד שתגיע החללית הבאה של נאס״א בעוד ארבע שנים. בעזרת תושיה, הומור וידע נרחב שמיוחד רק לאסטרונאוטים (מדעי החלל, בוטניקה, חבישה קרבית, צפנים וכו׳) וואטני יצליח גם לגדל מזון וגם ליצור תקשורת עם סוכנות החלל ששלחה אותו.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

סוף עידן התמימות

בסרט ״סוף עידן התמימות״ של הבמאית וידי בילו צפיתי פעמיים במרווח של שנתיים,  הפעם הראשונה היתה בגלגולו הראשון תחת השם ״פלסטלינה״ ושמחתי על ההזדמנות לצפות בו שוב מנת לכתוב עליו ביקורת זאת, בגלל שמדובר בקול פמינסטי חשוב ובוגר - שאני שמחה להדהדו-  קולה של וידי בילו הבמאית והתסריטאית  שאת סרטה הראשון משנת 2005 ״קרוב לבית״ על זוג חיילות משמר הגבול בירושלים אהבתי מאדוידי בילו מספרת באופן אותנטי אישי וכנה את סיפורן של הנשים הכלואות בנרטיב הישראלי ההיסטורי פרה מלחמת ששת הימים והכיבוש (ירושלים, 1966) . 

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

הרץ במבוך מבחני הכוויה

הסרט השני בסידרת הרץ במבוך הוא מותחן פוסט אפוקליפטי שמבויים בתנופה חזותית, ובניגוד לסרט הקודם פונה גם לקהל נשי ומכיל גם 2 גיבורות משנה ועוד מספר לא מבוטל של נשים לוחמות (שהיו חסרות בסרט הקודם). הוא מתרחש בנופים פוסטאפוקליפטיים מושקעים שהולכים והופכים ״אנושיים״ יותר ויותר, אבל הקשר הריגשי לגיבוריו חסר משהו, וגם השאלות הקיומיות שהז׳אנר הזה אוהב להעלות ולהתעסק בהם לא השאירו עליי פה רושם מיוחד. העימות הסופי בין ה״טובים״ ל״רעים״, הגם שהכיל כמה טוויסטים עלילתיים, והתרחש במרחבים ובצבעים הנכונים לעימות כזה, הסתיים להרגשתי קצת מהר מדי ובלי לרדת לעומקן של הדמויות. אבל הדרך לשם היתה מעניינת, לפעמים אפשר אפילו לומר שמאוד.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

המתמחה

"המתמחה" הוא עוד אחד מהסרטים האלה על מתמחה שהיא כביכול נחותה יותר מהבוס שלה, אבל מצליחה ללמד אותו מספר דברים ולהפוך את העיניינים על פניהם, להוכיח את עצמה תוך השארת הסדר האמיתי על כנו אבל עם טוויסט. הטוויסט, במקרה של סרטה של ננסי מאיירס ("זה מסובך", "החופשה" ועוד מליון קומדיות רומנטיות), מתרחש פעמיים. פעם ראשונה כשהמתמחה הוא גבר בגיל השלישי (בן 70!), ופעם שנייה כשאני פתאום שמה לב שאן האת'אווי יכולה להיות מהממת.

חובשת קרבית

נתחיל מזה שההקרנה של "חובשת קרבית" היתה אחת ההקרנות הכיפיות שהייתי בה, וממש שמחתי שיש את פורום הקולנועניות שעושה הקרנות כאלו ואפשר ללכת לראות סרטים של נשים עם נשים אחרות בלי קשר להקרנות עיתונאים מעונבות וזה באמת עושה הבדל ענק אם את רואה את הסרט עם קהל אוהד שרק מחכה לראות סרטים של נשים, מאשר עם קהל שמגיע מראש סקפטי לגבי סרט של אישה ועוד על הצבא. זה הופך להיות ממש מדהים כשהסרט טוב, כמו שקורה במקרה הזה.

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

סיקאריו

סרט אקשן של  במאי מרתק עם דמות נשית במרכזו, מה עוד אפשר לבקש ?!  אני מודה שלא היה שום רמז לעומד לבוא.. אז רקע קצר, למה קצר ? כי באמת אי אפשר לתת יותר מזה בסרט הזה, תכף תבינו למה.

יום שני, 14 בספטמבר 2015

ריקי והפלאש

שני סרטים שראיתי השבוע עוסקים כביכול באותו הנושא, ושונים אחד מהשני כמו שמיים וארץ. הראשון הוא "חובשת קרבית", שיעלה בקרוב, והשני הוא "ריקי והפלאש" – בו עוסקת הביקורת הזו. שני הסרטים האלו עוסקים באישה, שהיא גם אמא וגם אשת קריירה, מנסה לשלב בין השניים וחוטפת על כך. שני הסרטים כל כך דומים מהבחינה הזו, עד שיש בהם אפילו את אותו מונולוג – "אם גבר היה עושה את זה, אף אחד לא היה מדבר, אבל אני אישה ואני פועלת ככה, אז אני חוטפת מהחברה". במילים אלו ממש (טוב, באנגלית). אבל בעוד "חובשת קרבית" עושה זאת בצורה מורכבת ומדהימה, "ריקי והפלאש" שטחי למדי ולא מצליח להעביר את המורכבות שנמצאת ללא ספק בתסריט שכתבה דיאבלו קודי (ג'ונו). אבל לא ראיתן, ואתן גם עדין לא יכולות לראות, את "חובשת קרבית", אז נחזור לריקי והפלאש.

סיפור על אהבה וחושך

בהתחלה זה היה מוזר ללכת ליום הקולנוע הישראלי לראות את "סיפור על אהבה וחושך", סרטה של נטלי פורטמן. עדיין בראש שלי מדובר במישהי שאינה מכאן, שלקרוא לסרט שלה "סרט ישראלי" משונה לי. אבל עברתי את המחסום הזה אחרי דקות של קרדיטים של כל הקרנות בערך שיש בארץ, שנתנו כסף לפורטמן ולסרט שלה – זה סרט ישראלי, גם בלי לחתום על חוזים עם מועצת הקולנוע, ובלי להצהיר נאמנות למשרד התרבות.

משפחה לא בוחרים

התפרקות התא המשפחתי מהווה נושא ללא מעט סרטים, גם לקומדיה הצרפתית "משפחה לא בוחרים", אם כי הפעם מזווית מעט לא שגרתית. זהו סרט הביכורים של מרטאן בורבולון כאשר על מלאכת התסריט חתומים מתייה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר, שאחראים גם על הקומדיה המצליחה "שם פרטי" מ-2012. בין "שם פרטי" לבין "משפחה לא בוחרים" ישנו מכנה מרכזי משותף: כל האירועים בסרט הם תוצר ישיר של המאורע המחולל אך אינם מהווים פיתוח שלו. מדובר על אוסף התרחשויות קומיות שמגיעות לנקודת קיצון אך בסופו של דבר הופכות רפטטיביות מידי. 

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

אהבה וחסד

הסרט "אהבה וחסד",המביא את סיפורו של בריאן וילסון, מנהיג להקת הביץ' בויז, עוסק בין הייתר בייצוג ובחקירה של תהליכי יצירה על ידי זה שהוא מזמין אותנו לשהות דקות ארוכות עם וילסון ונגניו באולפן ההקלטות בעת העבודה על יצירתו/יצירתם. והוא עושה זאת גם דרך הצורה שלו המהדהדת בקולנועית את הצורה המוזיקלית ה"וילסונית" המתאפיינת בהרמוניה מורכבת להפליא, ומתבססת על חיבורים מוזיקליים בלתי צפויים.

יום שישי, 28 באוגוסט 2015

פרש בודד

"פרש בודד" הוא אחד הסרטים הכי חינוכיים שאפשר להעלות על הדעת. קודם כל, זה סרט שחמט, ולא כזה שמציג אותו כמשחק חנוני לילדי עשירים שלא הסתדרו בכדורגל. להפך - המשחק הוא מרד נעורים, משהו לברוח בשבילו מהבית ומכל מה שהכרת, ספורט שיכול להרוס אך גם להציל חיים. אם ארגוני מורים היו מקיימים טקס פרסי קולנוע משלהם, תהיו בטוחים שהסרט הזה היה זוכה בשלל קטגוריות, מ"הנושא הראוי" דרך "ילד עם חיים מסריחים ממש מוצא נחמה במשהו חיובי" "ייצוג הולם לתרבות מעניינת ולא מוכרת" ועד "גיבור פגום שאוהבים בכל זאת".

יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

החתונה של ג'ני

ברור לכולנו שאחד הדברים המשפיעים ביתר על ביקורות סרטים ובכלל היא רמת הציפייה. אז אולי קל יהיה לנחש מה ציפיתי מסרט על זוג לסביות שלמרות האווירה הכי אמריקאית שמרנית שאפשר עם ביקורים בכנסיה, אבא כבאי, אמא בקבוצת הבאולינג וכלי העבודה בחנייה, מחליטות לשבור מוסכמות לצאת מהארון ואפילו להתחתן. אז חשבתי שיהיה שנון, קיוויתי שיהיה מרדני, חתרני אפילו. בטוח מצחיק, וכמובן סקסי עם כימייה מטורפת בין הגיבורות.

יום שישי, 21 באוגוסט 2015

הצרפתי

סרטו החדש של סדריק חימנז, "הצרפתי", מבוסס על אירועים אמיתיים שקרו במרסיי בשנות השבעים, וסובבים סביב סחר בסמים, רציחות, שוד ואלימות באופן כללי. בשונה מהסרט האמריקאי המפורסם "הקשר הצרפתי", הסרט הזה בצרפתית, ומתעסק בצרפתים, ולא באמריקאים.

יום רביעי, 19 באוגוסט 2015

אנטמן

יש מצב שדווקא בעולם של גיבורי העל, שהתחיל מגברים כל יכולים שהצילו נשים צווחניות, יכול להתקיים שיוויון אמיתי בין המינים. גם אם הופ פים (אוונג׳לין לילי), בתו של המדען ואיש הנמלה המקורי האנק פים (מייקל דאגלאס), אינה זו שמצילה את העולם ונאלצת להסתפק באימון הגיבור כריס לאנג (פול ראד) ובתפקידי לחימה משניים לצידו, נדמה היה לנו שהיא יכולה היתה לעשות זאת.

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

החופשה הסקוטית שלי

אין כמו ללכת לסרט בלי ציפיות, לא לכאן ולא לכאן. כי אז לא מתאכזבות אם הסרט רע ממש, ולפעמים גם יש הפתעות מעולות שעושות שמח בלב. 

יום שני, 10 באוגוסט 2015

מקומות אפלים

ליבי דיי (שרליז ת׳רון) שרדה בגיל שבע את הטבח בחוות דיי בו נרצחו אימה ושתי אחיותיה. 25 שנים אחרי, כשקרן התרומות שקיימה אותה מתרוקנת, והיא עושה את מה שלא היתה עושה לעולם: מסכימה לפגוש את לייל וירת׳ (ניקולס הולט) ממועדון הרצח של קנזס - קבוצה שמתעניינת ברציחות שלא פוענחו, ולבדוק את חפותו האפשרית של אחיה הבכור, בן דיי (קורי סטול) שהורשע ויושב בכלא, ושעדותה כילדה סייעה להפלילו.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

איש ללא היגיון

אם הייתי מכירה באופן אישי את וודי אלן, הייתי ממשיכה מאולם הקולנוע בו צפיתי ב"איש ללא היגיון" ישר אל ביתו, לוודא שהכל בסדר. אם לשפוט לפי הסרטים האחרונים שלו, נראה שהאיש פשוט שכח שמותר לו להפסיק לכתוב. בעיניי רוחי אני רואה אותו יושב ומתקתק במכונת הכתיבה באופן כמעט אוטומטי, כמו אוגר שרץ בתוך גלגל. מקליד ומקליד ומקליד, עוד דיאלוג חצי מתוחכם, עוד אישה נהדרת, עוד גבר חכם, מבוגר ומריר. לפעמים הוא לוקח הפסקה ויוצא לצלם את המצבים שדמיין עם שחקנים מושכים מאוד על רקע נופים יפים מאוד. הוא בטח לוקח איתו את המכונה, או לפחות מחשב נייד, כדי שיוכל להמשיך להקליד בין טייק לטייק.

יום חמישי, 16 ביולי 2015

10% ילדה שלי

אני אוהבת סרטים ששוברים לי מוסכמות ומראים לי סיפורים שונים ממה שאני רגילה אליהם, ויותר מזה, אני אוהבת סרטים שנדמה לי שמראים לי סיפורים שונים ממה שכל שאר האנשים רגילים אליהם. כזה הוא 10% ילדה שלי, סרטו החדש של אורי בר-און, שמראה לי סיפור שאני לא רגילה לראות, סיפור על גבריות שאני לא רגילה לראות.

יום שבת, 4 ביולי 2015

הקול בראש

חלק ניכר מחיי העברתי בדיכאון – חלק קטן יותר במה שמכונה – דיכאון קליני. הבעיה האמיתית היא שהמצב הזה, של הדיכאון, לא עובר אף פעם. זאת מלחמה יומיומית. זה משהו שאני צריכה לקום מהמיטה ולנצח כל יום מחדש. כל לילה ללכת לישון ולא להיות בטוחה שזה לא יקרה מחר. אני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך אוהבת קולנוע,היא כי הוא נותן לי את האופציה לברוח מזה, לפחות לקצת. זה לא שהקולנוע לא עוסק בדיכאון – יש המון סרטים על דיכאון, על אנשים ונשים מדוכאות, על התמודדות על המחלה הזו – על העובדה שזו בכלל מחלה. אבל אף סרט לא עשה את זה כמו ש"הקול בראש" עושה את זה. ואני בכלל לא אוהבת אנימציה עד כדי כך.

יום שלישי, 16 ביוני 2015

הקפות

כל סרט חדש של במאית אישה שיוצא בארץ הוא סיבה למסיבה עבורי, והמסיבה גדולה יותר כאשר מדובר בסרט של חברה. "הקפות", סרטה הראשון באורך מלא של לי גילת – הוא חגיגה אמיתית, גם כי אני אוהבת את לי, וגם כי אני אוהבת את הסרט. אז נכון, יש בעיתיות מסוימת בלכתוב על סרטים של חברות, אבל נראה לי שהפסקה הזו היא גילוי נאות מספיק, ועכשיו אתן יכולות להחליט אם להמשיך לקרוא או ללכת לביקורות אחרות, אני לא אעלב.

יום חמישי, 4 ביוני 2015

שיח לוחמים

שבוע אחרי מלחמת ששת הימים יצאו הסופר עמוס עוז ועוד חברי התנועה הקיבוצית שלו וניהלו שיחות עם חיילים מקיבוצים שהשתתפו במלחמה. השיחות האלו הפכו לספר, אבל בזמנו יותר משבעים אחוז מהן צונזרו על ידי הצבא. מור לושי, שזהו סרטה השני, קיבלה את הסלילים הגנוזים והפכה אותם לסרט תעודי מרתק על המלחמה, על הצבא, על יהדות, ובעיני גם על גבריות.

יום ראשון, 31 במאי 2015

המילים הטובות

לא אבוש ואודה שאני מחובבות שמי זרחין. הסרטים שלו לא מושלמים בעיניי (אבל היי, יש מעט סרטים שכן), אבל תמיד אני מחייכת בהם ולפעמים אפילו צוחקת כמה פעמים, והם עושים לי שמח בדרך כלל, אז למה לא. במקרה של "המילים הטובות", זה אפילו היה יותר מזה.

יום רביעי, 27 במאי 2015

פיץ' פרפקט 2

הדבר הראשון שאתן צריכות לדעת על פיץ' פרפקט 2 הוא שממש לא צריכות לראות את הסרט הראשון כדי להבין מה קורה. הדבר השני הוא שאחרי שתראו את הסרט השני, אין מצב שלא תרצו לראות את הראשון.

יום ראשון, 10 במאי 2015

תפקיד חיי

באחת הסצינות הראשונות בסרט, עודו מציג עצמו כז'אן רנו (פרנסואה דמין), הדמות הראשית בסרט,הוא גם מדגיש כי שמו הוא אכן רנו אבל "כמו המכונית" ובלי שום קשר כמובן לשחקן המפורסם והמצליח רנו. הדמיון בין השמות הוא פחות היותר הדבר המשותף היחיד בין השניים.
ז'אן רנו שלנו, הוא שחקן כושל בגיל העמידה. הוא אמנם מציג את עצמו לא פעם כ"שחקן בינלאומי מצליח" אבל לאורך רוב הסרט גם לו וגם לנו די ברור שאף אחד לא קונה את השטויות שהוא מנסה למכור.

דני קולינס

בסרטו הראשון של דן פוגלמן כבמאי אנחנו לומדות מסר מאד חשוב – מוזיקת פופ זה השטן, אבל לא משנה עד כמה אתה בן אדם נורא, אם תטריד מספיק פעמים – בסוף יקרה לך משהו טוב. (ההטרדה לא חייבת להיות מינית, היא יכולה להיות כל סוג של הטרדה). אז, לפני שאנחנו הולכות לצחצח שיניים ומהר למיטה בעשר, הנה תקציר העלילה.

יום שבת, 2 במאי 2015

הון אנושי

סרטים שכבר לפי השם שלהם (במידה והתרגום נכון כמובן) אפשר לדעת על מה הם, הם נושא מחקרי בפני עצמו. האם שם הסרט צריך לתת עוד פאן לסרט, או אולי או צריך לתאר מה קורה בו? אני בטוחה שכל תסריטאית מתמודדת עם השאלה הזו בעצמה. בכל מקרה, "הון אנושי" הוא סרט שכשמו כן הוא – מדבר על היחס בין כסף לבין בני אדם, או איך בני אדם נמדדים בכסף. זה אולי נשמע לא מקורי, וזה באמת לא מקורי, אבל לפחות יש כאן ניסיון לאמירה כלשהי שאפשר להבין גם אם לא צפינו לפני כן בסרטו של מייקל מור – "קפיטליזם, סיפור אהבה".

בורג

לא בכדי נקרא סרטה החדש של שירה גפן "בורג", מלבד העובדה הפשטנית  - אחת מגיבורותיו עובדת במפעל ליצור רהיטים ואמונה על הברגים. זהו סרט העוסק בחיבור הגס והקר של שני עצמים פרטיים, עצמאים, העומדים כל אחד בפני עצמו מלבד התפר הקשוח שמחבר ביניהם וגם יוצר קרע – מדינתם. "בורג" הספיק לככב בקאן 2014, לזכות בשני פרסים בפסטיבל ירושלים האחרון ולהתמודד על שתי קטגוריות בפרסי אופיר. כעת הוא מגיע לאקרנים טעון ורלוונטי מתמיד אחרי המלחמה ההיא ולפני המלחמה הבאה.

יום ראשון, 26 באפריל 2015

הנוקמים

סרטי "בנים" הם תופעה מרתקת בעיני מאז ומעולם אך  מאז שבני גדל ומבקש ללכת לצפות בהם, הענין שלי בהם הופך אישי, אולי אישי מידי.  להרבה מסרטי "הבנים"  קל לי (בנתים) לסרב לתת לו ללכת אבל סרטי קומיקס, חשבתי,  מה יכול להיות הנזק ?!, הוא ממילא קורא את הקומיקס. וכך מצאתי עצמי, שישי בצהרים ואני מלווה 4 מתבגרים בתחילת דרכם, לסרט הנוקמים.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

עלים אדומים

אודה ואתוודה, הכרותי עם הקהילה האתיופית בישראל שטחית לחלוטין. אני בקושי מכירה את מנהגיה, לא בקיאה בהיסטוריה, ובוודאי שאיני דוברת את השפה. לראות את "עלים אדומים", סרטו של בזי גטה, אתיופי ישראלי בוגר מכללת ספיר, היה עבורי כמו לראות סרט זר שבמקרה קיבל חסות מגולדסטאר. הסרט דובר אמהרית, והעברית בו שולית לחלוטין, כמו כן אין בו כמעט דמויות שאינן אתיופיות – למעט דמויות של מוסדות – בעיקר המשטרה.

יום שבת, 28 במרץ 2015

שנה קשוחה מאוד

ג'יי סי צ'נדור, שהולך ומסתמן כאחד הבמאים המעניינים בהוליווד העכשווית, אוהב לפרק את מודל הגבריות הקולנועי, ולהעמיד אותה במבחן הישרדות. הקו הזה התחיל בסרטו הראשון "התמוטטות", התעצם ב"הכל אבוד" וכעת, בסרטו השלישי "שנה קשוחה מאוד" מגיע לנקודת רתיחה. חבל שצ'נדור, שגם כתב את התסריט, חטא כמו גברים יוצרים אחרים בכך שלצורך פירוק המודל הזה בעיניו, דרושה אישה מפלצתית. באופן זה מתקבל עוד סרט המעמיד במרכזו גבר רכרוכי ואישה מניפולטיבית, שלרוב גם אשמה בחוסר היכולת התפקודית שלו, מרמה אותו תוך כדי שהיא מדשדשת בקומבינזון חושפני ושפתון אדום ועל הדרך גם מסתמנת כפסיכופטית אנוכית.

יום שישי, 20 במרץ 2015

פרינסס

אני רוצה להתחיל את הביקורת על פרינסס מהסוף, ולבקש מכן ללכת לראות את הסרט. זה סרט קשה ומצוין, שמשוחק נהדר ובעיקר – תופס אותך בבטן ולא משחרר, גם חודשים רבים אחרי הצפייה.

יום חמישי, 19 במרץ 2015

עוגה

 אחרי שעשתה את הקריירה שלה מלהיות הבחורה היפה והמבוקשת ב"חברים", ב"עוגה" מגלמת ג'ניפר אניסטון, על פניו לפחות, בחורה רעה ומכוערת. ההיסטוריה כבר מוכיחה שבמירוץ לאוסקר, אחת הדרכים המוכחות לקבל נקודות היא כיעור עצמי, כפי שהדגימו בין השאר ניקול קידמן (ב"השעות"), ושרליז ת'רון (ב"מונסטר"). חלק גדול ממסע יחסי הציבור של הסרט התבסס על זה שאניסטון מופיעה בו ללא איפור (מה שרחוק מלהיות מדויק: אניסטון עמוסה באיפור – רק שמדובר באיפור-צלקות שלא מחמיא לה, בלשון המעטה). כתוצאה מכל אלה, "עוגה", אותו הפיקה אניסטון בעצמה, אכן סומן בהתחלה כטיקט האוסקר שלה, ואף הקנה לה מועמדויות לגלובוס הזהב ולפרס גילדת השחקנים. איך זה נגמר בסוף אנחנו יודעים: מועמדות לאוסקר אניסטון לא קיבלה, וגם הסרט עצמו לא הצליח להותיר רושם עז, על הצופים והמבקרים כאחד. למה זה קרה, בעצם?


בואו נתחיל מהקטע הזה של הרעה והמכוערת. קלייר בנט, הדמות אותה מגלמת אניסטון, לא נולדה מכוערת ומרירה. עד לפני שנה, פלוס מינוס, היא הייתה אישה יפה ומאושרת, עורכת דין מצליחה, נשואה לגבר חתיך (כריס מסינה) ומתגוררת בבית פרטי יפה עם בריכה. טראומה עלומה כלשהי בעבר הקרוב הותירה אותה מצולקת, פיזית ונפשית, ומאז היא סובלת מכאבים כרוניים. הכאב הבלתי פוסק בשילוב הטראומה שעברה הפכו אותה לאדם קשה וציני. היא התרחקה מחבריה. היא נפרדה מבעלה. היא מכורה למשככי כאבים. ההידרותרפיסטית שלה מפטרת אותה. בסצינת הפתיחה של הסרט היא נזרקת מקבוצת התמיכה לנשים עם כאבים כרוניים, לאחר שהיא מתייחסת בהומור מריר להתאבדותה של אחת מחברות הקבוצה, נינה (אנה קנדריק), ואף מעיזה לציין בגלוי שהאופציה הזו, התאבדות, אינה כה נוראה בעיניה.
אלא שבשורה התחתונה, קלייר היא לא באמת אדם כזה בלתי נסבל, כפי שהסרט מנסה לצייר אותה. אנשים אחרים שמדברים עליה מתייחסים אליה אולי כאדם קשה – אולם בפועל, קלייר היא אדם מחונך היטב, תרבותי ומנומס. היא מתלוננת הרבה, ללא ספק, והיא לא נחמדה בכלל. אבל היא דואגת לעובדי המשק שלה, ובפרט לעוזרת שלה סילבנה (אדריאנה ברזה). לאחר שנינה מתחילה לרדוף אותה בחלומותיה, בשנתה ובהקיץ – היא יוצרת קשר עם בעלה (סם וורת'ינגטון), ומתפתחת ביניהם חברות מהוססת. היא אפילו מכניסה לביתה טרמפיסטית אבודה שברחה מביתה. בפירוש, לא מדובר פה בבחורה מרושעת במיוחד, וגם לא מכוערת במיוחד. מדובר, בפשטות, במישהי שיום אחד עולמה התהפך עליה, וכעת היא מתקשה להשיב את חייה למסלולם.
זה משאיר אותנו עם סרט קטן למדי על אישה פגועה, ומערכות היחסים שלה עם הסובבים אותה. סילבנה דואגת לכל צרכיה הפיזיים, מאכילה אותה, מנקה עבורה ומסיעה אותה ממקום למקום. קלייר מצידה דואגת לה כלכלית, מפצירה בה בכל הזדמנות ללכת להיות עם המשפחה שלה, ובסצינה נהדרת במקסיקו מרוממת אותה מול חבורת רכלניות מקומיות. אין ספק שגם אם לא מדובר בחברות במובן המקובל של המילה - השתיים אוהבות ומעריכות אחת את השנייה. עם רוי, בעלה של נינה, היא מדברת על ההתמודדות של הנותרים מאחור, על הכאב והכעס והאבל. ויש גם את דמותה של נינה עצמה, איתה מעיזה קלייר לנהל את השיחות הקשות ביותר, אלה שהיא לא יכולה לנהל אם אף אחד אחר: על הכאב שהיא חווה שנדמה כי איש לא יוכל להקל בו, ועל האפשרות לסיים את כל הכאב הזה, בבת אחת. זה לא מאוד דרמטי. זה בטח ובטח לא סיפור על אישה מרושעת שממררת את חיי הסובבים אותה. זה לא גדול מספיק, חזק מספיק, לאוסקר. אבל הכאב הזה מספיק כדי שנהיה איתה, לגמרי, למשך כל 102 הדקות של הסרט. ונזדהה. ונבין אותה כשהיא עומדת על מעקה של גשר ומסתכלת אל התהום ושוקלת לגמור כבר עם הכל. ולא נכעס.
 מיכל סופר זמרני
ולסיכום :
3 כוכבים.
בכדל – 3.


מאמי

הלכתי לראות את הסרט 'מאמי' עם חברה טובה כדי לשכוח מתוצאות הבחירות. אסקפיזם.
את הסרט הקדימו תשדירי בחירות של מרצ שהיו כבר בין לילה לא רלוונטיים יותר.

יום שישי, 6 במרץ 2015

בדרכי שלי

אחחח, קלוד פרנסואה! אני רק שומעת תו אחד מ"בלינדה" וכבר אני עובת לפריז והיו שלום ותודה על הדגים. אז למה הרעיון שיעשו עליו סרט נשמע לי כל כך משעמם? מה, החיים בורוד לא היה יפה? מריון קוטיאר לא היתה מדהימה? היתה. אבל 140 דקות על קלוד פרנסואה? באמת?

יום ראשון, 1 במרץ 2015

מידות רעות

פול תומאס אנדרסון נתפס בפניי עד כה כבמאי שמחלק את קהלו לשניים: הסוגדים לו בעיניים עצומות, והשונאים הרבים שלא מצליחים להתחבר לקולנוע היהיר, היומרני, אך בו בעת גאוני שלו. בגלל "מגנוליה" החד פעמי, והקליפים המופלאים שביים לזמרת האהובה עליי, ובת זוגו לשעבר, פיונה אפל, אני מודה שעד כה סלחתי לו על הכל. כשיצא "המאסטר" בו התרחק אנדרסון בבירור מהסגנון המאפיין אותו, חיבתי אליו גדלה אף יותר. מתברר שהנפילה הגדולה שלו בפניי וככל הנראה גם בקרב הצופים, מגיעה כעת עם "מידות רעות", סרטו החדש המבוסס על ספרו הבלתי אפשרי של תומס פינצ'ון.

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

עדיין אליס

אני חושבת שיש סרטים שצריכים להגיע עם "אזהרת טישו" בצידם. עשר דקות אל תוך "עדיין אליס", והשרוול שלי הפך לחברה הכי טובה שלי, והחברה הכי טובה שלי הפכה להיות זאת שצריכה לסבול אותי מושכת באף כמעט שעתיים (למרות שאם להיות כנות, כל האולם כמעט היה עסוק בלעצור את עצמו מלבכות, ומשיכות באף הפכו לחלק אינטגרלי מהפסקול של הסרט).

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

אולי בכל זאת

עד כמה "אולי בכל זאת" הוא סרט נוגע שמותיר חותם? עד כדי כך שלא זכרתי שראיתי אותו. מראש התלבטתי אם לראות אותו בכלל – דניאל רדקליף הוא לא בדיוק כוס התה בחלב שלי, בטח ובטח שלא אחרי הופעתו האיומה ב"קרניים" – אבל שילוב של ערב פנוי וחברה זמינה הביא לכך שהגעתי להקרנה בכל זאת. ואפילו נהניתי. ושבוע וחצי אחר כך הסתכלתי על רשימת הסרטים החדשים שעולים השבוע ותהיתי מה זה לעזאזאל הסרט הזה ואיך זה שלא שמעתי עליו מעולם. בי נשבעתי שזה סיפור אמיתי.

יום ראשון, 8 בפברואר 2015

הולכת רחוק

הוליווד נמצאת כעת בעיצומה של עונת הפרסים, שתגיע לשיאה החודש בטקס האוסקר. עם זאת, צופי הקולנוע נאלצים להתמודד בעל כורחם עם תופעת הלוואי של התקופה הנוצצת, המכונה "סרטי אוסקר קלאסיים", אליה התייחסתי בביקורת שלי על "פוקס קצ'ר". הנוסחא פשוטה – ביוגרפיות מוכרות ומרגשות או ספרות מודרנית שעובדו ונדמה כאילו נוצקו לתוך אותה תבנית שמטרתה היא זכייה בפסלון הנכסף.

יום שבת, 31 בינואר 2015

צלף אמריקאי

"צלף אמריקאי", סרטו המיליון של קלינט איסטווד, מועמד לשישה פרסי אוסקר בטקס הלבן ביותר שראתה האקדמיה בזמן האחרון (אי אפשר לומר שמעולם, כי בכל זאת...). מבוסס על סיפור אמיתי, איסטווד מביא למסך את כריס קליין, צלף בצבא האמריקאי, שנחשב ל"אגדה" בתחומו – הרג אנשים בחסות החוק. אין לי כוונה להכביר במילים על הגבריות האמריקאית אליבא ד'איסטווד, כפי שעשו כה רבים מהמבקרים, או אפילו לדבר על האיכות המערבונית של הסרט – טובים ורעים מוחלטים אחד מול השני בתוך השממה עד הסוף המר. במקום זה אני מעוניינת להתעכב על מה "צלף אמריקאי" אומר לגבי הנשיות האמריקאית.

יום שלישי, 27 בינואר 2015

כח עליון

גם התמונה המושלמת ביותר יכולה להיסדק בין רגע. הסדק יכול להיות מבחוץ, מלמעלה, מהטבע , מהגורל, מכח עליון. אולי הסדק דווקא מתחיל מבפנים, מתוך הדבר הפגום ביותר מיסודו שקיים בטבע, האדם.

יום שבת, 17 בינואר 2015

לא נשבר

אנג'לינה ג'ולי - אחת מהשחקניות הבולטות בהוליווד לא רק בגלל יכולות המשחק שלה או המראה שלה, אלא גם במשפחתה, בחינוך ילדיה, ובעמדותיה הפוליטיות - מביימת ב"לא נשבר" תסריט שעיבדו האחים כהן על פי ספר של לורה הילנברנד – סיפורו האמיתי של לואי זמפריני.

יום שישי, 9 בינואר 2015

את לי לילה

את סרטו של אסף קורמן ראיתי בפסטיבל קאן האחרון, וזו היתה אחת ההקרנות המרגשות בחיי. נכון, היו לה את כל התנאים המקדימים – סרט ישראלי, פסטיבל קאן, גשם בחוץ ואולם קולנוע נוח ממש בפנים, אבל זה לא היה רק זה.