גרימסבי

לפעמים אני רואה סרטים ואני אומרת,וואו, זה ממש לא נעשה בשבילי הסרט הזה. ואני לא מדברת על סרטי אימה שכבר שנים אני לא רואה כי הם עושים לי סיוטים, או על סרטי ילדים שברור לי שנעשו לשכבות גיל צעירות יותר, או כל מני ז'אנרים אחרים. אלא על סרטי מיינסטרים, שמכוונים להגיע לכמה שיותר קהל, שאני הולכת לראות כי למה לא בעצם? אז זהו, שלא.

"גרימסבי" של סאשה ברון כהן הוא סרט כזה. לכאורה סיפור מצחיק על שני אחים מעיר קטנה באנגליה, אחד אוהד כדורגל מאותגר עם המון ילדים ואישה שהוא אוהב, והשני סוכן חשאי מבריק אך בודד. שניהם מוצאים אחד את השני ונלחמים יחד למען אותה מטרה. בדרך יש הרבה צחוקים, הרבה נשק, הרבה אמירות מפתיעות בחשיבותן, ובעיקר הרבה בלגן. 

למה זה לא בשבילי, בעצם, גרימסבי? זה לא שלא צחקתי. יש כמה בדיחות מעולות בסרט, שהאיכות שלהן לבד עולה על מספר רב של סרטים באורך מלא שראיתי. אבל רוב הזמן ישבתי המומה מול המסך, בהלם שאני רואה מה שאני רואה, בזמן שהקהל מסביבי נקרע מצחוק.

חשבתי שהבעיה בי, באמת. איך את לא צוחקת כשצוחקים על פגיעות מיניות? איך את לא צוחקת כשנקרעים מצחוק על הומואים כאילו אנחנו עדיין בניינטיז? אך את לא צוחקת מהבחורה השמנה שאשכרה אוהבת לעשות סקס, ושמישהו אשכרה נמשך אליה? מה, זה לא מצחיק אותך?

מה מצחיק בזה, תסבירו לי. מלבד העובדה המצערת שהרוב בטוחים שנשים שמנות אינן מושכות, ושגברים רזים לא יכולים להימשך אליהן, שלא נאמר לאהוב אותן. אז אם הדמות הראשית נמשכת לאחת כזו, זה חייב להיות מצחיק. קו העלילה הזה נמשך לאורך הסרט, וגרר צחוקים לכל אורכו.

עוד משהו שלא הבנתי,  מה מצחיק בהומואים ? או במגע מיני בין שני גברים. וואו, נקרעתי.

אז בהתחלה אמרתי לעצמי בצחוק (וגם לא לעצמי), שוב את פמיניסטית בלי חוש הומור! אבל אז חשבתי שוב – הבעיה לא אצלי!! הבעיה אצל סרטים וסדרות טלוויזיה שמוכרות לנו שוב ושוב שהדברים האלה הם חומר קומי, ולא עניינים טריוויאלים יומיומיים. הבעיה היא במדיה שמוכרת לנו שוב ושוב את אותם הדברים, ובעזרת העובדה שהיא מייצאת לקומדיה (או לאימה) את כל התופעות שנחשבות מחוץ למיינסטרים, וככה גם מצליחה להשאיר אותם מחוצה לו.

וזה חבל מאד. כי בצורה מפתיעה ממש, ב"גרימסבי" יש מספר אמירות חברתיות נוקבות – לגבי אחזקת נשק, לגבי מלחמות, לגבי יחסי מין, לגבי ילדים, לגבי משפחה. יש גם כמה בדיחות מופלאות, כאמור – ונחשו מה? אף אחת מהן לא נקייה מפוגענות.

נמאס לי. נמאס לי לראות קומדיות שמשתמשות בהומור פוגעני, נמאס לי לראות סקסיזם, נמאס לי לראות שמנופוביה, נמאס לי ודי. אולי אני צריכה להפסיק לראות סרטים. ואולי – רק אולי – הם צריכים להתחיל להיות אחרים.

ליאור בכדל

ולסיכום :

כוכב אחד

לא עובר בכדל