יום שישי, 8 ביולי 2016

סופעולם

תארו לעצמכם שמחר הכל מסתיים. שיש לכם לילה אחד בלבד לחיות כי אחריו יושמד העולם. שהשמש לא תזרח יותר, התכנונים לעתיד כבר לא יתממשו וכל שנותר הוא המתנה מזוקקת לסוף. עם מי הייתם מבלים את הלילה הזה ואיך הייתם בוחרים להיפרד מהעולם? את השאלות האלו בדיוק מעלה הבמאית רוני קידר בסרטה השני באורך מלא, "סופעולם", שעולה כעת להקרנות בסינמטקים לאחר שהוקרן בפסטיבל אוטופיה ופסטיבל קולנוע דרום בשנת 2014 וכן בפסטיבל המד"ב סיטג'ס.

"סופעולם" מביא את סיפורם של חבורת צעירים וצעירות בלילה האחרון בחייהם. הם בוחרים לבלות אותו יחד, בבית חברתם סיון, עם הרבה אלכוהול ועצבים רופפים. את הפרויקט המסקרן שרקחה קידר ניתן להגדיר גם כמעין ניסוי קולנועי: הסרט צולם באופן עצמאי, כמו סרטה הראשון של היוצרת (ג'ו+בל), במהלך 24 שעות בלבד. השחקנים קיבלו הנחיות ממש לפני צילום כל סצנה, שנעשתה בטייק אחד וללא תסריט אותו שיננו מראש. הדמויות בסרט גם נקראות בשמן האמיתי, כך שנוצר מעין ערבוב מסקרן בין מציאות לדמיון. 

"סופעולם" הוא מעין פצצת זמן מתקתקת – ככל שהזמן חולף והגיבורים מתקרבים אל סוף חייהם, הם מסירים את החומות, שוברים מוסכמות ומתפרקים לחלוטין.
מה שמפתיע מעל לכל ב"סופעולם" הוא האפקט השלם שהתגבש ליצירה הזו שנבנתה שברים שברים ובתנאים קולנועיים לא אידאלים (או שמא? אולי יתברר דווקא אחריו שזוהי שיטה מסקרנת יותר ליצור סרטים). המשחק המשובח של גפן גנני, ניתאי גבירץ, יותם ישי וסיון לוי, סייע לשפר את החלקים הפחות אחידים של הסרט והפך אותו למסע מרתק שפשוט אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. התאורה, המורכבת ברובה מנרות והלוקיישן היחיד שנדמה וקירותיו הולכים וסוגרים הדמויות תורמים אף הם לאווירת הכאוס, האבדון וחיסול החשבונות.
מעבר לשאלות הקיום ומשמעותו שמעלה קידר ביצירה הזו, בולטת כאן גם הביקורת שלה על יחסי גברים – נשים. לא ניתן לקבוע כי כל הדמויות הגבריות בסרט מתנהגות באופן דומה אך בכל זאת שתיים מהבולטות בו נותנות פורקן לדחף האלים שלהן, והפורקן הזה מגיע, איך לא, על חשבונן של הנשים שנקרות בדרכם. קידר מתייחסת לדימוי של שני סוגים של קורבנות אלימות – "הפרובוקטרית" כביכול, והפאסיבית וכן לסביבה שצפתה בעתיד לקרות בעניין ולא בהכרח עצרה או התערבה. גורלן של שתי הדמויות הללו שונה אך דומה ומחדד את האימה הנרקחת בשילוב הדרמטי בין המינים, כשהטבע האלים פורץ החוצה ולא ניתן לשלוט בו או להתנגד לו. ניכר כי הנשים, גם בסרט, כמו בחיים, הן אלה שמשלמות את המחיר הכבד יותר.
עוד עניין שכדאי לשים לב אליו הוא הבחירה של קידר להשאיר את חיי החברה במרכז ואת חיי המשפחה בשוליים. הדמויות אמנם משוחחות עם בני המשפחה בטלפון ונפרדות, אבל את הלילה האחרון הן מבלות כחבורה, כתא חברתי ולא בחיק התא המשפחתי. קידר מתייחסת לדמויות שלה כישויות עצמאיות, מנותקות ממסורת או דפוס התנהגות שהושרש בהן, והן אחראיות לאקורד הסיום של חייהן – הן ולא היוצרים שלהן.

היצירה המורכבת והחכמה הזו מעוררת הזדהות רבה כל כך, שקשה להאמין שנוצרה בתנאי גרילה. אף שניתן לזהות את החלקים הרופפים יותר, זוהי יצירה שמעבירה את צופיה ודמויותיה חוויה מטלטלת ומזכירה שכולנו, למעשה חיים על זמן שאול. החלומות, השאיפות, התוכניות, הפחדים – כל אלה ברי חלוף, בסופו של דבר לכולנו זמן קצוב כאן וחוויותיו מורכבות ותלויות לא רק בנו, כי אם באנשים שאנו בוחרים ובוחרות להקיף עצמנו בהם. אני לא נוטה להשתמש במילה הזו, ודאי לא בביקורות הקולנוע הרבות שכתבתי במרוצת השנים, אבל נדמה שבמקרה של קידר היא הנכונה ביותר – אני מעריצה את היוצרת הזו. במציאות המורכבת והלא פשוטה של יוצרות בכל הנוגע לחלוקת תקציבים ועמדות מפתח, קידר בחרה באומץ על פני ייאוש. היא נטלה את גורלה בידיה והשתמשה בכל הכלים שכן התאפשרו לה על מנת להביא את היצירה שלה לרמת הגימור המקסימלית, והיא הצליחה בכך ומעבר. כדי לשים את האצבע על תחושת אובדן החיים החמקמקה הזו דרוש כישרון טבעי אמיתי. לרוני קידר יש ממנו בשפע ועבור יוצרת – לפני המזל, התקציבים והקשרים, זה פשוט הדבר הכי חשוב.
מור קומפני
ולסיכום :
בכדל – עובר לאללה

4.5 כוכבים

אין תגובות:

פרסום תגובה