המלבישה

ההקרנה של "המלבישה" היתה אירוע שלם. לא סתם ללכת לעוד הקרנת עיתונאים, זאת היתה הפתיחה של פסטיבל הקולנוע האוסטרלי, וחוץ מזה שהיה שם הרים של טיםטאם, ההמנה נפתחה במין סטנדאפ של דארגיסט שסיפר כמה טוב להגיע לישראל. הסנדלים והגרביים, כמו גם כל המופע עצמו, היו אמורים להכין אותי לבאות.

מירטל דאנג' (קייט ווינסלט ההורסת) היא ה"מלבישה", תופרת שחוזרת לעיירת ילדותה שבאמצע ערבות אוסטרליה, לאחר שגורשה ממנה כשהיתה ילדה, בגלל פרשיית רצח. היא חוזרת לבית אמה, מולי (ג'ולי דיוויס), שכנראה סובלת משלבים מוקדמים של אלצהיימר, והיא גם נכה. היא מתמקמת בעיירה המנומנמת ומתחילה לתפור בגדים שאין להם שום קשר לחיים של התושבים והתושבות, ונראים כאילו יצאו מקטלוג אופנה פריזאי, לשמחתו של השוטר המקומי (הוגו ויבינג, שכנראה לא יכול לעשות סרט באוסטרליה בלי להיות בדראג), אך לצערם של כל השאר. מהר מאד אנחנו מגלות שהסיבה שמירטל הגיע לעיירה היא על מנת לנקום בתושביה, שלטענתה גירשו אותה לא בצדק. בדרך היא מתאהבת בחתיך המקומי, טדי (ליאם המסוורת', יותר חתיך כאן מב"משחקי הרעב"), ומשנה את החיים של כל מי שלידה.

"המלבישה" נמצא בסטינג של מערבון. עיירה קטנה באמצע המדבר, זרה שמגיעה עם כלי נשק (מכונת התפירה), והיא עומדת לחנך את כולם ואת כולן, וללמד אותם את החוקים. היא נלחמת מול הטבע, רק שהפעם זה מול טבע האדם. המוזיקה – מערבון, הצילום – מערבון, הלוקיישן – מערבון יפהפה, אבל בנקודה מסוימת הסרט מתבלבל, ולא ברור אם הגענו לכאן לראות פארודיה על מערבון, קומדיה, דרמה, סרט לוקיישן, או סרט נקמה. התסריט יוצא משליטה, ובשלב מסוים אנחנו לומדות לא לצפות יותר לשום דבר.

אבל נחזור אחורה רגע. הגעתה של טילי דאנג' לעיירה משבשת בעיקר את מערך הכוחות המגדרי, והנקמה שלה – שעדיין לא ברור איך היא מתרחשת – מתחילה בתור ליזזסטרטה של אופנה – אנחנו נשנה את כל הלבוש שלנו, ואתם תאלצו להתאים את עצמכם ולהתנצל, או להפסיק לשנוא או לא ברור מה (כי למעשה, זה באמת לא ברור איך היא מתכוונת לנקום, עד לסוף הסרט). ובאמת, החתיך של העיירה מתאהב בה מיד, ואנחנו עדות לכמה סצנות שמראות לנו כיצד הבגד עושה את האדם, ועוד כל מני קלישאות אחרות. באחת הסצנות הכי טובות בסרט תפקידי המגדר המסורתיים מתהפכים לחלוטין, כשמירטל ואמה מחפצנות בטירוף את החתיך העירוני, מפשיטות אותו, מודדות אותו, נוגעות בו, וכל זה תוך שתיית אלכוהול וצחקוקים. זאת אחת הסצנות הכי טובות בסרט כי היא אחת הסצנות שבהן אפשר להבין באמת את הנקמה של טילי – נקמה של שליטה. במקום להיות נשלטות על ידי התושבים, מירטל ואמה הופכות לשולטות. והשליטה היא על ידי הפיכת הגבר לאובייקט. כמובן שכמו כל סצינה אחרת, גם כאן זה לא נעשה עד הסוף, ובסופו של דבר הסרט כנראה מפחד מהאמירה הזו, אבל לפחות לרגעים זה קורה.

באופן עקרוני מדובר בסרט שאמור להגיע עם אמירה מאד פמיניסטית – האישה שמגיעה לנקום בעזרת המקצוע שנחשב להכי נשי בעולם, התפירה, ובנוסף – היא גם מצליחה. האישה, שהוגלתה כי היא מכשפה, חוזרת חזרה ומראה אצל מי הכח. אבל זה לא מצליח כי הסרט כושל בכל כך הרבה מקומות, ולפעמים הוא אפילו מודע לזה. במערכת היחסים של טילי עם טדי הוא כל הזמן אומר לה שהוא יציל אותה, שהוא הגבר, הסופרמן שלה, משאיר אותה כאישה שזקוקה להצלה, היא מסרבת עד  שהיא כבר לא, כי הוא באמת חתיך מדי. יש נסיון לדבר על הפלות, על ילדים שנהרגו, אבל זה לא נעשה עד הסוף. שום דבר בסרט לא נעשה עד הסוף, ולכן מצאתי את עצמי קרוב לסוף הסרט כבר כל כך מבולבלת, וכשהסרט הסתיים לא נותר לי אלא למלמל לעצמי, מוזר. מוזר מאד.

מוזר אבל כיף, התלבושות, כמובן, מרהיבות. הלוקיישן מדהים, השחקניות והשחקנים כולם כל כך מוגזמים שדווקא כיף לראות אותם, אבל לא לקחת את הסרט הזה ברצינות בשום צורה, ונראה לי שהוא דווקא כן רצה שניקח אותו ברצינות. אבל כנראה שפעם הבאה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

2.5 כוכבים

עובר בכדל