הבן של שאול

לא ציפיתי להרבה מ"הבן של שאול" לפני שבאתי לראות. ידעתי שהוא קיבל שבחים בקאן (זה כבר לא עובד עליי), ידעתי שהוא מועמד לאוסקר (גם כן, לא עושה לי את זה), וידעתי שהוא על אושוויץ. זה כבר יותר עושה לי את זה, אבל מה כבר אפשר להראות לי שלא שמעתי מסבתא שלי? ובכל זאת, בגלל שאני רואה כל דבר שיצא על המחנה הזה ועל השואה – הלכתי בלי ציפיות לכלום.

רק ש"הבן של שאול", סרטו של לאסלו נמש, זה ממש לא "רשימת שינדלר". הו לא. לא מדובר בעוד סרט על אושוויץ, מדובר בסרט על הזונדרקומנדו. אותה מחלקה של יהודים שהייתה אחראית על אלו שעומדים להיכנס לתאי הגזים מרגע הכניסה שלהם לאולם בחיים ועד ליציאה שלהם דרך הארובה או דרך המעלית לקבריי האחים. מדובר באנשים שהיו אחרונים לראות את הקורבנות, ולא רק לראותם – להפשיט אותם, לדבר איתם, להכניס אותם, להוציא אותם, לשרוף אותם, לקבור אותם. "הבן של שאול" מכניס אותנו אל הקרמטוריום, אל הבונקרים, אל לב המאפליה. גיבור הסרט, שאול (גזה ראיג, סרט ראשון שלו), הוא אחד מאותם אנשי זונדרקומנדו. במסגרת הפעילות היומיומית שלו הוא פתאום מגלה את גופת בנו בין הנספים, ולאורך הסרט הוא מחפש דרך לקבור אותו "כמו שצריך", עם רב והכל. משימה שלא רק שאינה קלה, אלא גם מפתיעה מאד ביחס לעדויות ששמענו (לפחות מי שמתעניינת בנושא) על הזונדרקומנדו, אנשים שהרגשות שלהם הוקהו לחלוטין, וגם כשנתקלו בבני ובנות משפחה, לא יכלו לעשות דבר.

לא ראיתי מעולם סרט עלילתי על הזונדרקומנדו, כשגדעון גרייף כותב את "בכינו בלי דמעות" הוא מציג סקירה של ספרות ואומנות בנושא – אין שם כמעט כלום (כמובן חוץ מעדות של איש הזונדרקומנדו ב"שואה"). "הבן של שאול" הוא הראשון שאני מכירה שמתמודד בצורה עלילתית עם הנושא, והוא עושה את זה מדהים. הצילום שמתמקד בעיקר בכתף, בגב ובאוזן של הגיבור, כאשר על גבו מסומן "איקס" אדום ענק שאומר שהוא חלק מהזונדרקומנדו, לא מאפשר לנו לראות הרבה ממה שקורה מסביב. נכון, ייתכן והבחירה הזו היא גם מטעמי הפקה, בכל זאת קשה להפיק עכשיו משרפות, וקשה עוד יותר שזה יהיה אמין – כי גם אז אף אחד לא האמין שזה קורה – אז צילום שמתמקד רק בשחקן ורק קצת מסביב מאפשר לנו שלא לראות את היקף האסון שמתרחש, אבל הבחירה הזו גם מתאימה למה שקראתי (בעיקר ב"בכינו בלי דמעות", אבל גם אצל אחרים) על הנושא: אנשי הזונדרקומנדו היו עסוקים בדבר אחד – לשרוד. הם היו עסוקים בעצמם. יציאה מתוך העצמי היתה גוררת אחריה רגשות אשם, פחד, חמלה, שנאה, או כל דבר שהיה יכול לסכן את חייו של האיש בזונדרקומנדו, שבמילא ימיו היו ספורים מכיוון שהוא היה עד לפשע שבוצע על ידי הנאצים, ולהשמדה ההמונית. אנשי הזונדרקומנדו לרוב החזיקו מעמד גג ארבעה חודשים באושוויץ, לפני שנרצחו על ידי חיילי הס.ס.. הצילום, במקרה זה, מתאים בצורה מפחידה – ואני בדרך כלל משונאי "צילומי העורף" וחושבת שלרוב אין לכך הצדקה עלילתית.

בנוסף לצילום ולסיפור המדהים שהסרט מספר, הוא מעלה כמה נקודות היסטוריות חשובות. מכיוון שזו ביקורת ולא שיעור היסטוריה, אתייחס רק לנקודה אחת, והיא ההשתתפות של הנשים במרד שקרה ב-7.10.1944. ב"בן של שאול" יש סצינה אחת בה שאול בא לקחת – תוך סיכון עצמי מטורף שלו ושל האישה – אבק שריפה מאחת הנשים. הוא אמנם מאבד אותו, אבל אנחנו יודעות היום שגם הנשים לקחו חלק במרד היחיד שקרה באושוויץ-בירקנאו, הנשים לקחו את אבק השריפה מהמפעל בו עבדו, "אוניון", תוך סיכון חייהן, ואכן הן גם שילמו על כך בחייהן. זה לא מובן מאליו שהסרט יראה את זה, במיוחד שעיסוקו העיקרי אינו במרד, ומלבד הסצנה הזו, הסרט מראה בעיקר שאין הבדל בין המינים כשמדובר בקורבנות – כולם וכולן נרצחים באכזריות, וכולן וכולם יכולות לקחת חלק בהתנגדות – למרות שבסופו של דבר רק מעט מאד התנגדו. המעשה של שאול בסרט, הניסיון שלו לקבור את בנו קבורה כהלכה (עד כמה שאפשר), הוא מעשה שכולו התנגדות – גם אם קטנה, גם אם נדמה שאינה נחשבת מבחינת הכלל, עדיין. בעולם בו כולם נרצחים בשיטתיות, חסרי שמות, חסרי אישיות, קבורה אישית היא מרד. שמירה על האישיות ועל האנושיות במקום שהמטרה שלו היא למחוק אותה.  

הבן של שאול הוא סרט קשה מאד לצפייה, אבל מי שמתעניינת בנושא לא יכולה להרשות לעצמה שלא לראות אותו. הבעיה העיקרית שלו בעיניי, היא שכמו שהזונדרקומנדו הפכו קהי חושים כמעט ביחס למתרחש, גם אני לא הצלחתי, מלבד הזעזוע, להרגיש הרבה. אולי בגלל שבכל זאת, הבהייה במעיל של שאול לא עזרה לי. ואולי כי גם אני, אחרי שני ביקורים בפולין, סבתות מאושוויץ, ומשפחה שכולה שואה, כבר קהה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה כוכבים

לא עובר בכדל