סופת חול

"סופת חול" של עילית זקצר מגיע אלינו לקולנוע אחרי שהספיק להיות בחצי עולם, ולקבל פרסים כמעט בכל מקום שהוא היה בו. אם הייתי כותבת פה את הרשימה כולה, לא היה לי מקום לביקורת. כמו הרבה אנשים, גם אני חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אוכל לראות כבר את הסרט, אבל לא רק בגלל כמות הפסטיבלים, אלא גם בגלל שאני מחבבת את הבמאית, ומתעניינת ממש בסרטים ראשונים של במאיות. ככה זה, יש נשים שאוהבות טניס, אני אוהבת סרטי ביכורים.

ו"סופת חול" לא אכזב. סרטה של זקצר עוסק במשפחה בדואית, ובעיקר בשתי נשים מתוכה – אמא, ג'לילה (רובא בלאל-עספור), ובת, לילה (לאמיס עמאר). בתחילת הסרט אנחנו מגלות כי האב (היית'אם עומארי) עומד לשאת אישה נוספת, וכי הבת מנהלת רומן אסור עם בחור משבט אחר. לאורך הסרט אנחנו נתעמת עם המציאות הזו ונגלה כי אמנם מדובר על העדה הבדואית, אבל ביננו, זה לא רחוק מאיתנו.

לאורך הסרט לילה מנהלת קרב על החיים שלה, על מה שהיא חשבה שהם, ועל מה שהם הולכים להיות. היא כלואה בעולם שמנוהל על ידי גברים, גם אם נדמה שהבית עצמו מנוהל על ידי נשים. היא קורבן למציאות שבה אין לה משמעות, והרצונות שלה קיימים רק בהווה, בלי הרבה סיכוי להמשיך להתקיים בעתיד. בהתבגרות שלה, לילה מבינה שמערכת היחסים שחשבה שיש לה עם אביה יכולה להתקיים רק עד גבול מסוים, ולאחריו היא אולי ביתו, אבל גם שייכת לשבט שלם. בדיוק כמו שאמא שלה אולי מנהלת את הבית, אבל בסופו של דבר היא רחוקה מלנהל לעצמה את החיים.

אחד הרגעים הכי יפים ב"סופת חול" הוא הרגע בו לילה עומדת ליד המקרר ומשוחחת עם אשתו החדשה של אביה. בשיחה שלהן עולים הרגשות של שתיהן מהמעמד החדש, מפוליגמיה, מלהיות אישה שניה, מלהיות בת של אישה ראשונה. במקום לשמוע על פוליגמיה מהחדשות, או ממאמר כזה או אחר, אנחנו שומעות את הנשים מדברות על זה – וזה מרתק. הרגע הזה מופלא בעיניי, כמו הרבה רגעים אחרים בסרט, כי הוא נותן לנו דרך חדשה להסתכל על דברים, ממקום שלא הכרנו.

קל נורא להסתכל על "סופת חול" כמו – הסרט הזה על הבדואים. לראות אותו כמו מחקר אנתרופולוגי (מרתק אמנם), אבל עדיין מחקר. גם לי היה קשה מאד בהתחלה עם המחשבה שאישה ישראלית בחרה לעשות סרט על משפחה בדואית, שאין בו מילה אחת בעברית. הייתי מאד סקפטית לפני הצפייה, ואני מודה שגם קצת אחריה. אבל "סופת חול" בעיניי הוא לא סרט על בדואיות. הוא סרט על נשים, על נערות, על ילדות, אמהות. הוא סרט על נשים שכלואות בעולם פטריארכלי שבו הן קורבנות ואין להן הרבה אפשרויות לשחק איתן. הוא סרט שמראה לנו שאנחנו לא רחוקות בכלל משם, כי עם כל דבר שקורה ללילה בסרט אני יכולה להזדהות, והמערכת יחסים שלה עם אמא ואבא שלה לא שמורה לבדואיות בלבד. נכון, פוליגמיה לא חוקית בישראל. אבל זה לא מונע מאבות (או אמהות) לנהל מערכות יחסים מחוץ לנישואין גם כאן, במשך שנים. לילה מנהלת רומן מחוץ לשבט שלא מתקבל יפה אצל המשפחה, ומה כאן? מה זה בדיוק ארגון להב"ה? אני לא חושבת שגזענות היא דבר זר לחברה הישראלית, שהיא בכל זאת חברה פטריארכלית בבסיסה, גם אם אנחנו לא רוצות להכיר בזה.

אבל זקצר עוסקת לא רק בנשים ובבעיות שלהן. משפט אחד קטן בסרט שם את החברה הבדואית כולה בקונטקסט רחב יותר מאשר המערכת הפטריארכלית המשפחתית, ומגלה את יחסי הכוחות הלאומיים הפועלים. באחת הסצנות בסרט מספר גבר שהישראלים הרסו את צריפו. הסצנה הזו מגלה לנו שהכפר שבו אנחנו נמצאים הוא בעצם אחד הכפרים הלא-מוכרים בנגב (לא מוכרים על ידי המדינה), ואלו המתגוררים בו נלחמים יום יום עם ממשלת ישראל שמגיעה לפנות אותם, הורסת את בתיהם, ומתכננת – לא בעתיד הרחוק – לבנות שם מגורים "ראויים" לכלל האזרחים (כשברור מי האזרחים). בכפרים אלו גרים קרוב ל-80 אלף תושבים, שמדינת ישראל לא מכירה בזכויותיהם על הקרקע, או בזכויותיהם בכלל. הצריפים שלהם נהרסים, צווי פינוי עומדים מעליהם כמו חרבות, והם עלולים בכל רגע להישאר ללא קורת גג, וללא פיתרון. הסצנה הזו מראה כי מערכת פטריארכלית היא מערכת שמבוססת קודם כל על היררכיה – אולי האבא הוא הגבר בבית, אבל יש גבר יותר חשוב ממנו – הגבר הישראלי. זה שנוהג בדחפור, זה שמגיע להרוס בתים, שהאב עצמו בונה. בעיניי ברגעים האלו זקצר לוקחת אחריות על הזהות הישראלית שלה בתוך הסרט, ומפנה את הביקורת אל החברה הישראלית ישר בעיניים, במקום דרך עיניים של דמויות אחרות, שם הביקורת כלפי החברה הפטריארכלית הישראלית מוסווית יותר.

סרטה הראשון – ואני מקווה שלא האחרון – של עילית זקצר הוא סרט מעולה, גם אם לא מושלם. המשחק נהדר, הצילום והעריכה מצויינים, הכל עובד. אם לא הייתי יודעת שזה סרט ביכורים, בחיים לא הייתי מנחשת, ואני מאד טובה במשחק הזה. כשאני מסתכלת על לילה בעיניים אני לא רואה רק אישה בדואית, אני יכולה לראות אותי. אבל כדי שזה יקרה אני צריכה לפקוח את העיניים ממש, ו"סופת חול" הוא לגמרי צעד ענק בדרך לשם. 

לכו לעשות את הצעד הזה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה וחצי כוכבים.

עובר בכדל.