האישה מהסינמטק

כבר שנה שאני מחכה לכתוב את הביקורת על סרטה של נורית יעקבס-ינון, "האישה מהסינמטק". ראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה שנה שעברה, פעם נוספת בפסטיבל אפוס, ופעם נוספת לפני שכתבתי את הביקורת הזו. כל פעם מחדש שאני רואה את הסרט, אני מתאהבת בו מחדש, ובעיקר בגיבורה שלו – גברת ספאא דבור, יוזמת, מקימת ומנהלת סינמטק נצרת.

במשך עשר שנים עקבה יעקבס-ינון, יוצרת יהודייה של סרטים תעודיים ("מעשה באשה וחלוק" ועוד), אחרי דבור במסע שלה עם סינמטק נצרת. למעשה "עקבה" תהיה מילה לא נכונה. יעקבס-ינון בילתה עם דבור ותעדה את המסע שלה, עד שהפכה לחלק מחייה ולדמות בסרט עצמו – דמות בלתי נראית אמנם, אך נשמעת ונוכחת. "האשה מהסינמטק" מספר את סיפורה של דבור דרך סינמטק נצרת, על התלאות, הקשיים, הבעיות, אבל גם הרגעים היפים והמרגשים שבדרך.  

דבור, אישה מוסלמית מנצרת, אלמנה ואם לשניים, עברה אינסוף קשיים ומורדות בחייה. במקום לשקוע בייאוש, היא בחרה לעשות טוב לאנשים, כדבריה, והקימה את הסינמטק הראשון והיחיד בנצרת, שהוא גם הסינמטק היחיד בערים בעלות רוב פלסטיני בישראל. המסע של דבור לא קל, ודרך הסרט נפרשים בפנינו כל הקשיים בפניהם היא עומדת במהלך התקופה הזו, לפניה – וכנראה גם אחריה. אישה אחת בעולם של גברים, שמתמודדת עם דיכויים מכל הסוגים – משפחתי, חברתי, כלכלי, דתי, לאומי – מה לא. דרך הסרט אנחנו מבינות שכל דיכוי קשור באחר, משולב בו ויוצר מציאות קשה מנשוא, שבתוכה ספאא דבור מנסה להישאר אופטימית, גם כשנראה שהכל קורס.

הסרט נפתח כשדבור רוכבת על הסוס שלה, באיזור פתוח בתוך נצרת. היא היחידה שרוכבת עליו בפומבי, היא אומרת, ומספרת שהבן שלה היה מתבייש בה כשהיה קטן. זוהי תמונה של חופש אולטימטיבי, שנשארת כמוטיב לאורך הסרט, כשמדי פעם אנחנו חוזרות לסצנות של דבור עם הסוס. כזאת היא גברת ספאא דבור, מנסה להישאר חופשייה בעולם שכובל אותה ולפעמים נדמה שמכניע אותה. אבל לא. כמה סצנות אחרי הפתיחה אנחנו עם דבור במטבח, המקום בו מצולמות רוב הסצינות בבית, והיא חותכת עלים על כף ידה. את לא מפחדת? שואלת יעקבס-ינון, מה פתאום, צוחקת דבור. זה כבר לא מפחיד, בהתחלה נחתכתי, עכשיו כבר אני מומחית. המשפט הזה נשאר להדהד לאורך הסרט, כשאנחנו רואות הרבה מהחתכים שפוגעים בדבור פעם אחר פעם, והיא לא נשברת, לא מפחדת.

כמעט לא מפחדת. על מנת לא לעשות ספוילרים אגלה רק שהפעם היחידה בה היא מודה בפחד שלה הוא כאשר ישנו איום ממשי ופיזי על חייה, מצד גברים אלימים. זהו אמנם איום ממשי, אך נראה שלאורך כל הדרך דבור מוקפת באיומים ממשיים יותר ופחות, מצד גברים שפשוט לא רואים אותה, גם כשהיא ממש מולם, מדברת אליהם, מנהלת אותם, או נמצאת באיזושהי אינטרקציה איתם. היא שקופה עבורם, וכפי שהיא מתארת בעצמה, זהו גם המצב של הפלסטינים אזרחי ישראל – המדינה לא רואה אותם, והעולם הערבי מפנה להם גב.

דבור מתנהלת בעולם של גברים, כאמור, אבל בנוסף לפטריארכיה, לדת וללאום שהוזכרו קודם – ישנו מרחב נוסף, שמתגלה בעצם העשייה של הסרט, ובעצם עיסוקה של דבור: עולם הקולנוע. הקולנוע, כידוע, הוא מדיום גברי. הוא נוצר על ידי גברים, עבור צופים גברים, ובתעשיית הקולנוע ישנו רוב מוחץ של גברים. דבור בוחרת לפעול בתוך עולם שממש לא נועד לה, בשום צורה. מנגד, הקולנוע הוא הדרך שלה לברוח ולפרוח. היא מוצאת את החופש ואת העצמאות שלה בעולם הזה, ועצם יצירת הסרט על ידי יעקס-ינון היא דרך נוספת דרכה דבור משמיעה את קולה. הקולנוע מחבר בין אנשים, בין נשים, בין יוצרות. אם להשתמש בביטוי בעל קונוטציות שליליות למדי – הקולנוע משחרר.

נדמה שדבור מתנגדת לכל הכוחות שעומדים מולה, לכל ההבניות החברתיות, אבל האמת מורכבת הרבה יותר. הקולנוע והמשפחה – שניהם בלתי נפרדים מבחינתה, ונותנים לה את הכח. הסרט מראה עד כמה שני הגורמים קשורים אחד בשני, וכאשר בנה של דבור עוזב את ישראל ללימודים – המצב בסינמטק מדרדר, ויחד איתו מצבה הנפשי. לאורך הסרט שאהין, בנה של דבור, והיא, מתווכחים ללא הירף, והוא מספר עד כמה הזיק לו העיסוק של אמו. אבל בסופו של דבר, כשהוא עומד בשדה התעופה ואמו מפחדת שישפילו אותו כי "הוא נראה ערבי", הוא אומר – "איך אני אפחד? אני הבן של ספאא דבור". הרגע הזה הוא אחד המרגשים ביותר בסרט, כי שם רואות שלמרות הבושה, האקלים החברתי, המציאות הקשה – בסופו של דבר המעשים של דבור הם מעוררי השראה לא רק עבורינו כצופות, אלא עבור המשפחה שלה, שנראתה מתנגדת לאורך כל הדרך.

ונקודה אחרונה, ובעיניי הכי חשובה – כמעט לאורך כל הסרט דבור עם דמעות בעיניים. מעצב, משמחה, מהתרגשות, מסבל, נראה שכל דבר מעורר אצלה תגובה רגשית כזו. וזה מדהים. אנחנו עומדות מול גיבורה שהיא גיבורה באמת, והיא לא מפסיקה לבכות, או לכל הפחות לדמוע. במקום לבחור סצנה אחת של שבר, או התרגשות, אנחנו מבינות שבכי הוא תגובה לגיטימית להכל, וזה לא אומר שאת היסטרית, או לא אחראית, או לא מסוגלת להתמודד – זה פשוט אומר שמותר לבכות. בחברה שלנו בכי מקושר לרגש בצורה שלילית, אסור לבכות בשום מקום, "כשאת בוכה את לא יפה", שלא נדבר על גברים שלהם בכלל אסור להראות שום תגובה שאפילו מתקרבת לזה. כאן, הדמעות הן חלק אינטגרלי מהדמות, ודרך נוספת בה היא, והיוצרת, נלחמות בעולם שבו הן פועלות. בעיניי, לבחור להראות את הגיבורה הראשית עם דמעות בעיניים לכל אורך הסרט זה מעשה אמיץ – בדיוק כמו ספאא דבור.

"האשה מהסינמטק" מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ, אל תחמיצו.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

 חמישה כוכבים.