אליס מבעד למראה

אתחיל בוידוי – לא סבלתי את אליס בארץ הפלאות של טים ברטון, שיצא בשנת 2010. כאב לי הראש, כאבו לי העיניים, חשבתי שמהומה רבה על לא דבר, ושלא נדבר על מה שהסרט עשה לאחד הספרים האהובים עליי – הצילו. לסרט השני, "אליס מעבר למראה", כבר הגעתי בלי ציפיות בכלל, בעיקר בגלל טעות – חשבתי שטים ברטון עשה אותו, והתברר שלא. ברגע שגיליתי את הטעות, הסרט השתפר.

אליס מבעד למראה, סרטו של ג'יימס בובין בהפקת טים ברטון ועם הדמויות שלו מהסרט הקודם, הוא המשך ישיר של הסרט, וממש לא המשך ישיר של הספר. למעשה, חוץ ממראה ודמויות, כמעט ואין קשר בין הסרט לספר. זאת לא אותה עלילה, ובוודאי שלא אותו תחכום. ברגע שמנסים להוציא מהראש שהגענו לראות את אליס בארץ הפלאות – מעבר למראה ומה אליס מצאה שם, אפשר לראות סרט. בסיפור החדש, אליס (מיה וסיקובסקה) היא קפטן של ספינה, ומבצעת את הבלתי אפשרי – חוזרת הביתה. כשהיא מגיעה היא מגלה למרבה הצער כי הדברים שהשאירה מאחור השתנו, ולא לטובה. היא עוברת מבעד למראה לארץ הפלאות, ומגלה כי הכובען המשוגע (ג'וני דפ) בדיכאון, והיא צריכה להציל אותו ואת משפחתו. הדרך היחידה שלה לעשות זאת היא לצאת למירוץ נגד הזמן (סאשה בארון כהן, הדבר הכי טוב בסרט ללא צל של ספק). בדרך היא נלחמת במלכה האדומה (הלנה בונהם קרטר), ונעזרת בכל הדמויות שיש גם בספר – המלכה הלבנה (אן האת'וואי), טווידלדי וטווידלדם (מאט לוקאס), החתול צ'שייר (סטיבן פריי) ועוד.

המרוץ של אליס נגד הזמן הוא העיקר בסרט, לעומת העיקר בספר, שהיה בעצם משחק שח ענק מחולק לפרקים – וגם הוא היה על זמן. אבל בגלל שמראש אמרתי שכמעט ואין קשר בין הספר לסרט, לא אתעכב על כך, אלא אעסוק בזה שמדובר בסיפורה של האליס הכי פמיניסטית שראיתי מזה זמן. לא רק שהיא קפטן של ספינה, שמצליחה נגד כל הסיכויים להגיע לחוף, היא גם מסרבת להינשא ללורד, מקימה עסק משל עצמה ביחד עם אמא שלה, ומצילה את כל העולם, שמלא בגברים מדוכאים במקרה הטוב, ובגברים נבזיים במקרה הרע. עוד טרם היא עוברת את המראה, אליס צריכה לעבור את העולם של הגברים, וכשהיא לא יודעת בדיוק מה לעשות באותו הרגע – היא נכנסת אל המראה, ומחפשת שם את התשובות.

אבל לפני שנשמח מהפמיניזם כדי לזכור שני דברים – יש עוד דמויות נשיות בסרט. הראשונה, האמא, לא אסרטיבית במיוחד ומוותרת מהר מאד על הזכויות המגיעות לה. השנייה, המלכה הלבנה, היא דמות כל כך מיותרת, שאם לא היתה מגלמת אותה אן האת'ווי בצורה כה חמודה, לא היתי מבינה מה היא עושה שם כל כך הרבה זמן. השלישית, המלכה האדומה, היא דמות מרשעת שגורמת רק לצרות, ולא עושה שום דבר חוץ מלצרוח ולעשות מניפולציות רגשיות על הזמן. אליס היא הדמות החיובית היחידה, והעובדה שהיא הדמות הראשית לא הופך את זה לבסדר.

בנוסף, ההצלחות של אליס הן על גבול הבלתי אפשרי – הדרך בה היא מצילה את הספינה לוקה בחוסר אמינות מוחלט, וכל שאר ההצלחות של אליס קורות לה מעבר למראה – המקום בו הכל הפוך, ימין הוא שמאל, המציאות היא דמיון, נשים מצליחות וגברים נכשלים. מצד שני, כשאליס חוזרת למציאות מהמראה, היא נאשמת מיד בהיסטריה – מחלה רק של נשים שהמציאו גברים במאה ה-19 ותחילת ה-20 – ומה שהיא למדה במראה מאפשר לה לפעול בחוכמה ולהצליח לחמוק מהצרות האלו ואחרות.

כשאליס עוברת מבעד למראה היא הופכת לדמות אסרטיבית, חכמה, מצליחה. היא כזו גם על הספינה, וגם במציאות, אבל בעוד המציאות מתישה את אליס והיא מוצאת את עצמה בדרך ללא מוצא, המראה מאפשרת לה את החופש לנשום, ואת האפשרות לטיפול עצמי. כמו הוראות שמקבלות מפסיכולוגית – תאהבי את עצמך, תעמדי מול המראה כל יום ותגידי – אני שווה. זה אמנם נשמע קלישאה, אבל זה מה שקורה לאליס. ומהבחינה הזו – הסרט מדהים. הבעיה היא שמכל בחינה אחרת, הסרט פשוט לא עובד. ובמבחינת הסיפור ולואיס קרול – הסרט פשוט מכעיס. אם הייתי צ'רלס דודג'סון, היתי תובעת.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

3 כוכבים

עובר בכדל