שמונת השנואים

החדש של טרנטינו – זה בכל מקום. אם נרצה או לא, שמענו שיש את הסרט הזה, ואנחנו גם בטח רוצות לראות אותו. יש סרטים שיש לי הרגשה שלא משנה מה יגידו – עדיין נרצה לראות אותם. וזה נכון לגבי טרנטינו כמו שזה נכון לגבי וודי אלן. כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי, די, ליאור, את לא נהנית, הסרטים כבר לא טובים, ובכל זאת אני חוזרת שוב ושוב. למרות שהסרט נמשךשלוש שעות. למרות שלא אהבתי את הסרטים הקודמים. למרות הכל. ככה גם בשמונת השנואים. אבל לעומת ג'אנגו שהיה פשוט שממון מוחלט בעיניי, שמונת השנואים לא משעמם.

"שמונת השנואים" מספר על שני ציידי ראשים (bounty hunters), שנפגשים במקרה בויאומינג המושלגת וצריכים לבלות זמן ביחד תוך כדי סופת השלגים. ג'ון רות' (קורט ראסל) הוא "התליין", כיוון שהוא לא הורג את אלו שהוא מוצא, אלא מביא אותם חיים אל עמוד התלייה, ואז צופה במותם, ואילו מייג'ור מרקיז וורן (סמואל אל. ג'קסון) הוא בדיוק ההפך – הורג אותם במקום. השניים נוסעים בכרכרה עם הקורבן החדש של רות', דייזי דומרגו (ג'ניפר ג'ייסון לי), ובדרך פוגשים גם את השריף של העיירה אליה הם אמורים להגיע – כריס מניקס (וולטן ג'וגינס). אך אבוי, סופת שלגים מטורפת מונעת מהם לנסוע ישירות למקום, והם עוצרים בפונדק – חנות הדיסקית של מיני, שם הם פוגשים אורחים נוספים. בוב (דמיין ביצ'יר), אוסוולדו מובריי (טים רות'), ג'ו גייג' (מייקל מדסן) והגנרל הזקן סנדי סמיתרס (ברוס דרן). ביחד הם מעבירים את הלילה – שבו רובם ימותו בדרכים אלימות ביותר, ובעיקר לא יסתמו את הפה לרגע, כדרכו של טרנטינו.

הסרט צולם בטכניקה מיוחדת שלא ניתן להקרין אותה בארץ, אז למעשה העותק שאנחנו רואים הוא לא העותק שטרנטינו התכוון שנראה – אבל התסריט הוא אותו תסריט. הצילום בשבעים מילימטר היה אמור לתת לנו מראה מרהיב של סצנות חוץ מופלאות ונוף מדהים, אבל במקום זה טרנטינו בחר לצלם את הסרט שלו כמעט כולו בתוך הפונדק הזה, והראה לנו ששוב הוא עושה דברים רק כי הוא יכול, ואותי זה קצת מעצבן.

בכלל, יש תחושה שהסרט השמיני של טרנטינו הוא מחווה בעיקר לטרנטינו עצמו. תסריט שמזכיר הכלאה בין ג'נגו לבין כלבי אשמורת, דמויות שמזכירות דמויות אחרות מסרטים קודמים (טים רות' הוא כריסטופר וולץ רק מעצבן), השחקנים אותם שחקנים מסרטים קודמים, התסריט מלא פטפוטים, וכולל אפילו את טרנטינו בעצמו שיפציע בקריינות חסר פשר או קשר, כך שחסר רק שוט תא מטען פתוח, והנה לנו כל הסרטים של טרנטינו בשלוש שעות.

אבל לעומת סרטיו האחרים, שהציגו דמויות נשיות מורכבות, חזקות שמצילות את המצב, "שמונת השנואים" הוא מאסטר פיס של מיזוגניה. מכל הדמויות בסרט, הדמות שחוטפת הכי הרבה מכות זו דמותה של דייזי. כל דבר שהיא אומרת גורר כאפה או אגרוף או התזה של מים או בעיטה או מה לא. בעוד הגברים שנואים אחד את השני אבל מתייחסים אחד לשני בכבוד יחסי, אף אחד מהם לא מתייחס כך לדייזי. הם מדברים אליה מגעיל, הרבה יותר מגעיל מאיך שהם מדברים לאוייבים הכי גדולים שלהם, והם מכים אותה, מה שהם לא עושים לאף אחד אחר. בנוסף לכל הצרות, בשלב מסוים בסרט פרצופה של דייזי מכוסה בדם וחלקי מוח, מה שמזכיר את איימי דאן מ"נעלמת", בפנטזיה סדיסטית מושלמת – את אישה רעה, אקטיבית, חכמה, ובעיקר – דוברת האמת היחידה בסרט, ואת הולכת לשלם. בדם. ג'ון רות' רוצה לראות את האישה מתה, ולעומת הגברים האחרים שמתים שם על ימין ועל שמאל, תצוגת המוות של דייזי הולכת להיות שואו. ספקטקל מכף רגל ועד ראש. מהרגע שהיא עולה על המסך אנחנו יודעים שהיא תמות, כי זו תכלית הדמות שלה וגם של ג'ון רות', אבל הדרך בה היא מתה עולה על כל דמיון ומזכירה לי בעיקר את לורה מלווי – זה לא שוט, זה מופע. וזה שם כדי שהגברים יסתכלו – ואכן הם מסתכלים. לא רק בקהל שרואה את הסרט, אלא בתוך התסריט עצמו. האחרונים להישאר פשוט מביטים בה כמו על במה, מחובקים אחד עם השני, בעוד גופתה המגועלת בדם של דייזי מזכירה לנו שוב ושוב שנשים חזקות לא שורדות בקולנוע. אולי הן שרדו בסרטים הקודמים של טרנטינו, אבל כנראה שמספיק ודי.

והנורא מכל בעיניי, שכל מכה שדייזי מקבלת נתפסת בקונטקסט של בדיחה. וזאת אינה בדיחה. זה פשוט לא מצחיק. באופן עקרוני אלימות לא מצחיקה אותי, אבל אלימות כלפי נשים מצחיקה אותי עוד פחות.

לסיכום – זה שלוש שעות שהן לא משעממות לרגע, אין ספק שטרנטינו יודע את העבודה היטב. אבל לא נשאר מזה הרבה אחר כך, ובנוסף, נמאס לי כבר מקולנוע מיזוגני. באמת. אז אני לא אומרת לא ללכת לראות, אבל שימו לב מה קורה, ומה אנחנו מקבלות כל פעם מחדש על המסך, ואולי אם עוד נשים יגידו די, מתישהו זה ייגמר. אנחנו חמישים אחוז מהציבור, אפשר לעשות סרטים שמכבדים אותנו.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שני כוכבים

עובר בכדל (בקושי, אבל מה לעשות, יש סצנה אחת).