יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

לעבור את הקיר

תארו לכן שאתן באות לקולנוע, נכנסות באיחור שהוא מעבר לאופנתי, מתיישבות במקומות שנשארו ופתאום מופיע לכן מול העיניים שיר חסידי, אבל לא סתם שיר, שיר שהוא "אשרי העם". ותארו לכן שהתחתנתן עם אחד שממש ממש לא מחבב את זה, ואתן לא יושבות לידו כדי ללחוץ לו את היד ולהגיד- אל תדאג זה יהיה סרט טוב, זה לא יהיה דוסי על, אנחנו נהנה.
זו הייתה ההרגשה המבהילה שנכנסתי איתה לסרט, אני ובעלי הטרי, שהתחתנו השנה אחרי 500 שנות רווקות, (אותן לא בילינו ביחד), אבל אם להתחיל מהסוף- גם הוא נהנה.
הסרט עשוי כל כך טוב ברמה האמנותית, צילום, צבע, בגדים, שאפשר להתעלף על כל דמות ודמות וכל בגד שכל אחת מהן לבשה, ומשחק שאין לתאר של נועה קולר- הלא היא מיכל וכל אחת ואחד מדמויות המשנה שסובבות אותה.
בסרט- מיכל, רווקה דתייה בשנות השלושים לחייה, מחפשת חתן. היא מחפשת אותו ברצינות גמורה בכל מקום שרק אפשר, הרבה בירושלים, הרבה אצל שדכניות ואפילו נוסעת לרבנו באומן להתפלל על זה. חיפוש שמפגיש אותה עם הרבה בחורים טובים, חתיכים וגם כאלה שיש להתפלל עליהם אבל אף אחד לא מדויק ולא מדייק את מה שהיא רוצה.
מיכל המתוקה מחכה לנס כל הסרט, אף שהיא לא קוראת לזה נס, היא ממש מאמינה. האמונה הזאת, שהלוואי שגם אני החזקתי בה בזמני, לא ניתנת לתיאור, כולם וכולן מנסים להזיז אותה מדרכה והיא לא נשברת. הסרט מלא קפיצות, בין החיים שלה, בין הדרך שהיא מנסה להגיע אליה ובין האמונה הענקית הזו שהיא מחזיקה בה, ואלה משאירות את הצופה הדרוכה במתח עד סוף הסרט, מתקשה לנחש את הסוף.
יש לה עסק של חיות, עיסוק שמוסיף המון לצבעוניות של הסרט, מביא גוון מיוחד, מקליל את החיים שלה ומראה לצופה הממוצעת שלא כל הדתיות אותו דבר, ולא כל החרדיות אותו דבר, ולא כל הירושלמיות אותו דבר. זה בעיני אחד מהמסרים החזקים של הסרט, מסר שמחזק אותי לא רק ברמה האישית אלא ברמה החברתית הישראלית. לאור המאבקים ההולכים ונשנים על יחסי הכוחות בתרבות ובאמנות הישראלית, באה רמה בורנשטיין ובלי הרבה רוח וצלצולים משום כיוון ומראה שיש גם דרך אחרת. מתחת לרדאר של כל המלעיזים היא חומקת ומשקפת דמויות עגולות, חמות, מכל מיני עדות, שאפשר להזדהות איתן ולהרגיש את הכאב והשמחה שלהן בכל סצנה וסצנה ביצירה ישראלית למופת.
בסרט משתתפים גם שחקנים יותר מוכרים כמו עמוס תמם ועוז זהבי, שאף אחד מהם הוא לא דמות ראשית. כל הדמויות הראשיות, מיכל, אמא שלה, חברה שלה ואחותה, הן שחקניות פחות מפורסמות שכל אחת מהן מביאה אותנטיות ליצירה. 
זהבי, אף שקיבל חלק יחסית קטן בסרט, היה אחת הדמויות המורכבות בו, אם כי בעיני, בדמות שלו נשאר משהו פתוח, רעיון שלא נסגר. לא הבנתי עד הסוף מה הוא עושה בסרט, חוץ מלסייע קצת למיכל להבין איפה היא עומדת, ולפזר עליה אבק כוכבים, אבל כיוון שהגיע- הופיע והיה מבחן אמיתי ומעניין לאמונה שלה.
הסרט היה מופלא, ולא רק בעלי נהנה ממנו, גם אני, צחקתי, בכיתי והתרגשתי איתן ביחד. 
טליה בן צור
ולסיכום- 4 כוכבים בסולם יושר! J

2 comments:

  1. יופי של כתיבה! עשית לי חשק ללכת

    השבמחק
  2. כפרה עלייך! כתיבה מעולה! עשית לי חשק לראות אותו שוב..

    השבמחק