אבינו

לפני הכל, חשוב לומר שהסרט ״אבינו״ של מני יעיש, שזכה בשני פרסי אופיר, הוא סרט שכיף לצפות בו, ורק זה שווה כוכב. דבר שני, חשוב לומר שמדובר בסרט פעולה, ואתן צריכות להכין את עצמכן שאתן מגיעות לסרט כזה. הקהל שהיה איתנו באולם השתומם מחלק מהסצנות האלימות, והנאתו מהסרט נפגעה (ואני יודעת את זה כי הדעות על הסרט שותפו בזמן האמת, הידד). אבל גם מי שלא נהנית מסרטי אקשן אמריקאים בדרך-כלל, תוכל להתחבר לתפאורה הישראלית וגם לעלילה, בימוי, צילום ומשחק הנהדרים שמפיקים שעה ו-45 דקות של הנאה. במיוחד אם, כמוני, אתן לא מעוניינות לצפות בשום דבר אמריקאי כרגע.

 ״אבינו״ מספר את סיפורו של עובדיה רחמים (בגילומו הנהדר של מוריס כהן), מאבטח במועדון ״שמיים״ בלילה וסבל ביום, שמתחיל לעבוד כגובה חובות בארגון פשע, כדי לממן טיפולי פוריות לאשתו רחל רחמים (רותם זיסמן-כהן). כצפוי, ההתחלה המבטיחה בעבודה החדשה הופכת לדילמה מוסרית שבמהלכה הגיבור יצטרך להכריע לאיזה אבא הוא נשאר נאמן – האב המחבק והמשפחתי, בעל המועדון ״שמיים״, מיקי (חיים זנאתי) או האב שנותן הרבה אבל גם דורש הרבה, ראש ארגון הפשע שמבלה ב״שמיים״, שלום רוזנטל (אלון דהן). הסרט מלווה בקטעים שמראים את החיבור של הזוג רחמים לדת, אבל ניכר שהאב בשמיים נטש מזמן ועל-כן הדילמה היא בין האבות ב״שמיים״ הארציים, המסוכסכים ביניהם.

בלי לספלייר את הסוף, מדובר בסרט על הגבריות ושברונה, מלחמות בין שושלות של גברים, איך אלימות גברית יוצרת אלימות גברית והדילמה של הגבר בין תפקידים מוסריים סותרים. הנושאים האלה הם חשובים ואף פמיניסטיים, והסרט דן בהם בצורה מעניינת ומחכימה. עם זאת, גם בסרט על גבריות היה צריך לייצר דמויות נשיות עגולות יותר. רחל רחמים, הדמות הנשית הבולטת ביותר, נותרת עלומה. למעט ההשתוקקות הבולטת שלה לילד והעובדה שהיא עובדת בסופר פארם, אנחנו לא יודעות עליה דבר. 

גם הדמויות הנשיות אחרות שסביב הגברים שותקות ושקטות ביחס למעשים שלהם, כאילו המלחמות של גברים על כסף, סמים וכוח לא משפיעות עליהן וכאילו אין להן אמירה מוסרית על מה שקורה סביבן. במציאות הרי, גבריות כזו מעצבת את החיים של נשים, והרובד הזה פוספס בסרט. זאת, למעט סצנה אחת שבה סלקטורית בכניסה למועדון (יאנה יוסף) מונעת ממישהו להיכנס כי הוא מתנהג אליה בגסות. הוא בתגובה מקלל אותה בבוטות, ומראה ככה באיזו בקלות נשים נרמסות כשהן לא מתנהגות כמו שגברים רוצים שהן יתנהגו. בהמשך הסצנה, עובדיה מנסה להרגיע אותה וקורא לה ״חמודה״. ״אל תקרא לי חמודה״ היא אומרת לו שוב ושוב. או במילים אחרות – אל תקטין אותי. בסוף הגבר נכנס למועדון, כי הוא קשור לארגון של שלום רוזנטל, והיא מורדת ועוזבת את עמדתה. לא, היא לא השפיעה על הפעילות של ארגון הפשע, אבל היא הבינה את ההשפעה של הגבריות הזו על החיים שלה ולא הסכימה לזה. 

למרות הפער בעומק של הדמויות הנשיות, ראוי לציין מספר התייחסויות מגדריות חיוביות בסרט. דבר ראשון, הנשים בסרט הן אמנם תפאורה אך הן לא קישוט. הנשים שרוקדות במועדון, שבקלות אפשר לדמיין איך היו מלבישים ומנענעים אותן בסרט אמריקאי, נראות כמו בנות-אדם ולא כאובייקט תחת מבט גברי. כך גם בנות הזוג של הפושעים. דבר שני, הדמות המקצועית שמצליחה להכניס את הזוג רחמים להיריון היא אשה רופאה, אחרי שגברים, גם רופאים וגם אנשי דת, כשלו. דבר שלישי, בטיפולים של רחל רחמים ברפואה הציבורית היא מבקשת שרופאה ולא רופא תטפל בה אך נענית בשלילה. הסצנה הזו שמה פוקוס על הצרכים המועלמים של נשים ברפואה. 

אחת החוזקות של הסרט היא העומק של העלילה, שבאה לידי ביטוי ביכולת שלה לתת מבט רחב על החיים של הגיבורים שלה, שמלאים בהרבה סיפורים קטנים, כמו במציאות. אם היו אומרים לי שעובדיה רחמים הוא אדם אמיתי וראיתי סרט דוקומנטרי, הייתי מאמינה. הרבדים הרבים מאפשרים להעביר ביקורת חברתית-כלכלית על איך אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך מוסללים לפשעי כנופיות כי הם חשופים אליהם יותר, כי אין מערכת שמעניקה להם תמיכה ורווחה אחרים וכי מערכות אכיפת החוק כושלות מולה – כפי שניכר בסרט. זו אמירה מעמדית ועדתית, על מי האוכלוסיות שאנחנו רואים אותן כלא טובות לחברה שלנו, בצורה לא הוגנת. אבל זו גם אמירה מגדרית - גבר שרוצה להיות בן זוג ואבא לא יכול ולא צריך להגן ולפרנס לבדו. כי אם הוא ייאלץ לעשות את זה, נחיה (או נמות) ממאבק למאבק.

 נגה כהן

ולסיכום :

ציון – 4

לא עובר בכדל