הרומן של מגי

אני זוכרת שאהבתי את "פרנסיס הא" של נוח באומבך, ואהבתי גם את גרטה גרויג ששיחקה שם בתפקיד הראשי. אז די שמחתי לראות אותה שוב, והפעם בסרט של במאית – רבקה מילר, שלמרות שאני לא חשה רגשות כלשהם כלפי אף אחד מהסרטים שלה, בכל זאת אני תמיד מרגישה משהו שמח בלב כשאני יודעת שאני הולכת לראות סרט של במאית, וגם הטריילר היה חמוד.

"הרומן של מגי" (או באנגלית – התוכנית של מגי, מה שאולי יותר מתאים, אבל נדבר על זה אחר כך), מספר על מגי (גרטה גרויג), אישה בתחילת שנות השלושים לחייה, שרוצה להביא ילד לעולם בתרומת זרע. היא מוצאת גם עם מי, אבל דקה אחרי שהם נפגשים היא נתקלת במקרה במרצה בשם ג'ון (איתן הוק), והתוכניות שלה מעט משתבשות. ג'ון עוזב את אשתו – מרצה מבריקה בשם ג'ורג'ט (ג'וליאן מור עם מבטא דני לא ברור), ועובר לגור עם מגי. ומשם – העלילה מסתבכת.

באמת שהתחלתי לכתוב ביקורת על הסרט אבל אז נתקלתי בסינופסיס שלו וחשבתי שיש אולי משהו יותר חשוב מביקורת על הסרט, וזוהי ביקורת תרבות (שעל הדרך גם תהיה על הסרט). וכך כתוב בשתי שורות התקציר בIMDB על הסרט (תרגום שלי מאנגלית): "התוכנית של מגי להביא ילד לבד "יורדת מהפסים" כשהיא מתאהבת בג'ון, גבר נשוי, והורסת את נישואיו הלא יציבים לג'ורג'ט המבריקה".

אוקיי, מאיפה להתחיל? נכון, מגי באמת רוצה להביא ילד לבד, אבל התוכנית שלה לא יורדת מהפסים כשהיא פוגשת את ג'ון, אלא פשוט משתנה (מסיבות שלא אסביר, משום שגם הסרט לא מסביר). היא אמנם מתאהבת בג'ון, אבל הוא לגמרי מתאהב בה, והוא גם מאד אקטיבי בנושא. 

זאת לא היא ש"הורסת" את נישואיו, זה הוא שעושה זאת. זאת לא היא שהורסת את המשפחה, זה הוא. היא אולי הסיבה, אבל הוא לחלוטין הגבר מאחורי ההחלטות האלו. 

מרתיח אותי לראות שוב ושוב תקצירים, ביקורות, תסריטים וכו', שמאשימים את הנשים כמעט בכל דבר, מבלי להתייחס לעובדה שישנו אלמנט נוסף ביחסים זוגיים, וזה הבנאדם השני שנמצא בהם. ג'ון לא רק שבוגד באשתו ובמו ידיו הורס את הנישואין שלהם (שבריריים או לא), אלא שהוא באופן עקרוני בחור בלתי נסבל, תלותי, חסר ביטחון ופשוט מחליף אמא אחת באחרת, וזאת בלי אף מילה על האמא האמיתית שלו, שלא נראית בסרט. ובכל זאת – לא יכתבו עליו את זה. אף אחד לא יאשים אותו במתירנות מינית, אף אחד לא יאשים אותו בהרס נישואיו, ואפילו אשתו תרצה לחזור אליו, כי גברים אף פעם לא אשמים במה שהם עושים, זאת תמיד האישה.

לאורך השנים בגדו דמויות בנשים שלהן בקולנוע, בין אם במחשבות או במעשים, ורובם לא באמת "נענשו" על זה בתסריט. לעומת זאת, נשים שעשו זאת – חטפו. לא רק בתסריט, אלא גם בתרבות. נדמה שגבר יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי לקבל ביקורת, כי זה הטבע שלו, גברים הם לא נאמנים, הם רק רוצים מין כל הזמן, זה בסדר שהם יבגדו ואפשר לסלוח להם על זה כי הם בסך הכל ילדים מגודלים – אבל נשים, נשים צריכות להיות הרכוש של הגבר, אסור להן בשום פנים ואופן לזוז מהבית, ובוודאי שאסור להן ללכת עם גברים אחרים, כי אז היוקרה של הגבר שלהן נפגמת. 

אישה שאפילו חושבת על מין בקולנוע – כולנו יודעות מה קורה לה, למשל בסרטי אימה. גבר? זה רגיל. לכן מגי בסרט נתפסת באופן חיובי כשהיא רוצה ילד בלי קשר למין (כי אמהות זה נכון וטוב תמיד), אבל ברגע שמגיע המין  - היא זאת שהורסת נישואין שהיא אפילו לא חלק מהם, לא חס וחלילה הגבר. התפיסה הזו, לגבי גברים ולגבי נשים, הורסת אותנו. לא רק הנשים סובלות מזה (למרות שהן סובלות יותר, לפחות חברתית, ואירועים כמו "צעדת השרמוטות" יוצאים בדיוק נגד זה), אלא גם הגברים. אתם באמת לא רוצים להיות אחראים למעשים שלכם? אתם באמת רוצים להיתפס כמו יצורים חסרי אינטלקט ועמוד שדרה? אז נכון, לפחות ג'ון בסרט מראה איזשהו דגם של אבהות חדשה שדווקא נחמד לראות, אבל חוץ מזה באמת שהוא יצור נאלח וחסר כל תוכלת.

"התוכנית של מגי" (השם באנגלית), רק מרמזת עוד יותר על כך שהיא מתכננת את כל מה שקורה לה, וכך גם הרומן עם ג'ון נכנס לתמונה, כאשר בסרט האמת היא שהיא לא מצליחה לתכנן שום דבר, למרות שהיא מאד מאד מנסה. הבעיה היא שהדמות שלה, כמו של ג'ון, די מעצבנת, ולא ברור מה הן ניסו לעשות שם- להחזיר את התמימות המקסימה של פרנסיס הא? זה לא עובד. מה שאנחנו מקבלות זה ערמה של טקסטים שלא נגמרים, דיאלוגים בלתי פוסקים שבאיזשהו רגע מתחילים להיות כמו זבוב באוזן כי פשוט הפסקתי להקשיב, אין כח. בנוסף, ג'וליאן מור, שחקנית שאני מאד אוהבת וחושבת שהיא מדהימה, מאמצת בסרט הזה מין סוג של מבטא דני לא ברור, שלאורך כל הסרט תהינו מדוע לעזאזל היא מדברת ככה? מה עוזר לסרט שג'ורג'ט המבריקה היא דנית? איך זה מקדם את העלילה? לא ראיתי ראיון עם רבקה מילר או עם ג'וליאן מור, אולי הן עונות על זה, אבל בכל מקרה גם אם יש לזה סיבה, היא קלושה, כי היא לא עוברת בסרט.

ודבר אחרון, נראה לי שאפשר להפסיק להגיד – כמו סרט של וודי אלן, כמשהו טוב. כבר יותר מעשור שוודי אלן לא עשה שום דבר טוב, ולא ברור כמה שנים אפשר יהיה לזכור לו את הסרטים המוקדמים שלו. שלא נדבר על החיים האישיים של הבמאי. לכן אני מציעה בזאת להפסיק להשוות לסרטים שלו בקטע טוב, גם אם כל הדמויות נוירוטיות ולא מפסיקות לדבר, כמוהו.

כל פעם מחדש אני מתרגשת לראות סרט של במאית, אבל זה לא אוטומטית אומר שהסרט יהיה טוב. לא נורא, יש הרבה סרטים איומים של במאים, אפשר שגם לנו יהיו כמה.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

שני כוכבים

לא עובר בכדל (כל הזמן הן מדברות שם על גברים, אין אפילו שיחה אחת סתם על כלום).