הסרט
"ישמח חתני" הוא מתוק לצפיה כי יש בו צדק פואטי נדיב ומשמח, כי הוא
מצחיק ואקטואלי ובעיקר כי עיתון הארץ הדיר אותו מרשימת המומלצים והלא מומלצים שלו,
מה שאומר שזה סרט שיעשה לכן טוב על הלב, אבל ממש.לא תמצאנה בו שתיקות ארוכות מהורהרות רבות משמעות
וטוב שכך, אתן הולכות להיסחף לעולם המעשה, או בפלצנית מדוברת "אקטיביזם חברתי"
אפשר בהחלט להתקטנן ולמחות על כשלים תסריטאיים,
דמויות שטוחות שחיות בעולמות חד מימדיים. אבל הכל נסלח מול קבוצת נשים ג'דעיות
שיוצאות למאבק חסר פשרות להחזרת עזרת הנשים שלהן על
כנה.
אני יכולה גם לתהות על הליהוק של אביב אלוש, שובר הלבבות בתפקיד רב חרדי ש"סניק
עם פראק (מעיל) ליטאי, משהו ביציבה, במוטת הכתפיים ובמבט הממזרי לא עבר לי עם
הדבקות בהלכה על קוצו של יוד, אבל כשעצמתי עיניים ושמעתי את קולו מרעים "אישה
היא כמו ספר תורה, צריך לכסות אותה" הצלחתי לדמיין את דרשניי היוטיוב מבקיעים
מתוך המסך, אוחזים בציצת ראשי ומסלקים אותי מאחורי איזה דיקט בעליית גג מאובקת, בכדי
שאבין את מקומי, ממש כמו שעשו לגיבורות
הסרט. אולי גם מקנחים ב"שבי בלול" המיתולוגי.אוולין הגואל המעולה בתפקיד אתי, אשתו של ציון מהתבלינים, מובילה את המחאה נגד הרב הצעיר ומגמות ההקצנה שכפה על קהילתם המסורתית השלווה ואליה חוברת קבוצת נשים נחושה ועקשנית. מולן הגברים שלהן, הניחנים בכישורי רפיסות מפוארים ונתונים בין הפטיש לסדן, בין הרב את ריבם ונשותיהם הקשוחות.
מול
הסרט הזה צפות השאלות האמנם המחיצות האטומות שהתגבהו והתעבו בשנים האחרונות מול
פניהן של נשים דתיות היו הן החומה פיזית שסילקה אותן מהתודעה הקהילתית, ויחד עם זאת
מהחוויה הדתית רוחנית שכרוכה חזק בעולם בית הכנסת? האם המאבקים החדשים הללו נועדו
ליצירת מציאות חדשה אולי בכלל להחזרת משהו שלקחו לנו בלי שנשים לב?
בכל מקרה האקטואליה הישראלית הנושבת בין השוֹטים
המאוד יפים הופכת את הסצנות המופרכות לכל כך מצחיקות ומעציבות כאחד, מישהו שכולנו
מכירות היה קורא לזה "החיים עצמם".
המתח בין המסורתיות המזרחית המתונה לבין מגמות ההקצנה החרדית שמוצאות בה מקום לשגשג, הכוח שיש בקבוצה מוחלשת ומושתקת שאומרת די, פמיניזם מזרחי דתי עם הצבע הייחודי שלו שלא מתנצל ולא חייב הסברים לאיש או אישה. התסריטאית שלומית נחמה הגדירה אותן בראיון שנתנה "פמיניסטיות לא מודעות" ובכן הנחת העבודה שלי שהן היו קיימות בכל הדורות תמיד עוד לפני שנתנו לזה שם והן קיימות היום בלי התואר הזה ופועלות בקהילות מסורתיות, מנהלות מאבקים קטנים, עיקשים והירואיים גם בלי הדגל.
המתח בין המסורתיות המזרחית המתונה לבין מגמות ההקצנה החרדית שמוצאות בה מקום לשגשג, הכוח שיש בקבוצה מוחלשת ומושתקת שאומרת די, פמיניזם מזרחי דתי עם הצבע הייחודי שלו שלא מתנצל ולא חייב הסברים לאיש או אישה. התסריטאית שלומית נחמה הגדירה אותן בראיון שנתנה "פמיניסטיות לא מודעות" ובכן הנחת העבודה שלי שהן היו קיימות בכל הדורות תמיד עוד לפני שנתנו לזה שם והן קיימות היום בלי התואר הזה ופועלות בקהילות מסורתיות, מנהלות מאבקים קטנים, עיקשים והירואיים גם בלי הדגל.
בסרט
הזה יותר מכל אנו מבינות את הקושי של נשים להזדהות עם מאבקים בצבע פמיניסטי. כי גם
אם מדובר במאבק שמתרחש בחוץ המחיר יבוא לידי ביטוי בבית, מול בני הזוג שלא כל כך
מבינים על מה הרעש ומקבלים את ההקצנה בהשלמה גמורה. הנשים האלה צריכות להיאבק
ביקרים להן בבית בכדי להשיב לעצמן את זכויותיהן הקהילתיות, וזה לא פשוט בכלל, אבל
הסרט נע בעולמות קומיים פנטסטיים בהם הכל אפשרי וכולם סולחים לכולן בסוף. למרבה
הצער המשימה תצלח רק כשגבר אחד יסכים לשתף פעולה.
וכדי להתמסמס סופית בתוך העונג הזה, מגיע קול הפעמונים של שרית חדד בשיר הסרט "ישמח חתני בקהל אמוניי" במקצב מזרחי ובלחן המוכר והאהוב, שאם לבך רק קצת במזרח, הוא מתחיל לרקוד אותו בלי לבקש רשות.
וכדי להתמסמס סופית בתוך העונג הזה, מגיע קול הפעמונים של שרית חדד בשיר הסרט "ישמח חתני בקהל אמוניי" במקצב מזרחי ובלחן המוכר והאהוב, שאם לבך רק קצת במזרח, הוא מתחיל לרקוד אותו בלי לבקש רשות.
אסתי
שושן, יוצרת קולנוע ופעילה פמיניסטית חרדית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה