קומדיה אלוהית

בטריילר של "קומדיה אלוהית", הסרט שהיה מועמד לפרס הסרט הזר בגלובוס הזהב (אבל לא זכה), אנחנו רואות את קתרין דנב במיטה עם גורילה, וגבר מרושל שטוען שהוא אלוהים. שני הדברים האלה כבר אמורים לגרום לנו לרצות לראות את הסרט הזה, כי מי לא רוצה לראות את קתרין דנב שוכבת עם חיית פרא? (אל תענו לי בבקשה).

ובכל זאת, בסרט של ז'קו ון דורמל (טוטו הגיבור, זוכרות?) יש קצת יותר. אלוהים (בנואה פואלורדה) גר בדירה מוזנחת בה יש בעיקר בירות ושעועית מקופסא, והוא יושב ורואה הוקי או לחילופין משחק במחשב שלו בחייהם של בני אדם וממציא תאונות כאלו ואחרות. הוא נשוי לאלה (יולנדה מורו), שאין לה אפילו שם בסרט והיא נקראת פשוט "אשתו של אלוהים", ויש להם שני ילדים – ג'יי.סי (ג'יזס קרייסט), שכר מזמן עזב את הבית, ואיה (EA, פילי גרויין), ילדה בת תשע שסובלת מכל רגע במחיצת אביה המתעלל, שאפילו מרביץ לה פיזית. היא מחליטה לברוח מהבית ולכתוב את הסיפור שלה – הברית החדשה דנדשה (זה גם שם הסרט בצרפתית), אבל היא לא יודעת לכתוב והיא לא יודעת מה לעשות, אז היא מקבלת עצות מאחיה, ישו – תאספי ששה שליחים (כי 18 זה מספר טוב, אין באמת סיבה אחרת), ותקחי מישהו שיכתוב את מה שקורה לך. איה גונבת כרטיסיות מהמשרד של אלוהים בזמן שהוא ישן, ורגע לפני שהיא בורחת מהבית לנצח היא עושה את המעשה שמניע את כל העלילה, ושולחת לכל בני האדם את תאריך התפוגה שלהם. כולם מקבלים בסמס את תאריך המוות שלהם, והכאוס קרוב.

מדובר בסרט נונסנס מוחלט, אין לשום דבר סיבה, וגם אם יש – אני לא הבנתי אותה. שום פעולה לא מוסברת בצורה הגיונית, והכל נראה כמו גחמה של התסריטאים. גם שניסיתי להיכנס לעולם של הסרט, העולם בתוך עצמו לא עובד ולא ברור מה החוקים – מלבד, כמובן, שיש אלוהים, והוא אדיוט.

אבל נקודת התורפה של הסרט היא גם נקודת האור בו. אלוהים הוא אדיוט. ולא רק שהוא אדיוט, הוא גם שובינסט, אבא אלים, שתיין ודוחה. העובדה שאלוהים מתייחס בצורה כל כך דוחה לנשים – במיוחד לאשתו – גורמת לי לחשוב שאולי זאת אמירה ביקורתית של התסריטאים על המבנה החברתי שלנו? אלוהים הוא מיזוגן, הוא לא רחום וחנון, הוא שונא נשים – ויש לנו אומץ להגיד את זה. הבעיה היא שזה לא מסתדר עם שאר הסרט, שגם הוא חוטא בשוביניזם עמוק.

איה צריכה למצוא שישה שליחים, שתי נשים, שלושה גברים, וילד אחד שרוצה להיות ילדה. הנשים בסרט, בין אם זו קתרין דנב שמוצאת את עצמה חיה עם גורילה, או לורה ורלינדן שמוצאת את עצמה חיה עם רוצח שכיר, הן נשים חלשות, שנמדדות על פי המראה שלהן, ומסכימות בערך לכל מה שקורה סביבן. הדמות של אורלי (לורה ורלינדן), מכניסה לחייה גבר, שמודה שהוא יורה באנשים, שמודה שירה בה, שהוא רודף אחריה בכל העיר והוא באופן עקרוני גבר אלים, והיא פשוט מכניסה אותו אליה הביתה בשמחה רבה. את שומעת, יריתי בך. אה כן? בוא תיכנס. ברור. כולנו עושות את זה. אשתו של אלוהים לא מוציאה בכלל מילים מהפה, היא כנועה, טיפשה, חסרת כל אמירה ובאופן כללי דמות רדודה לחלוטין. ואם הנשים מוצגות נורא, אז הדרך בה הגברים רואים אותן עוד פחות. אחד השליחים החדשים, מרק (סרג' לרוייר), המוצג כ"הסוטה", חסך את כספו וכששמע על מותו הקרב הוציא את כל חסכונותיו וכעת הוא מסתובב בסופרמרקט של החיים – במה שנראה כמו רחוב החלונות האדומים, ועובר מזונה אחת לאחרת. כל הנשים למכירה, כל הנשים הן חפצים, מגיע לו את כולן, והוא גם ייקבל. את השיחות שלהם (איה מדברת עם כל אחד מהשליחים), מרק ואיה מבצעים בתוך תאי צפייה, וכך גם איה מקבלת את הרושם שנשים הן חפצים, רכוש, חסרות נשמה ואפשר לבצע בהן מה שרק נרצה. ולמה שהיא לא תחשוב ככה? אחרי הכל, היא הבת של אלוהים.

אבל אז מגיעה הדמות שגורמת להכל להשתנות – דמותו של ווילי. הילד שרוצה להיות בת. לאמו יש את תסמונת מינכהאוזן (עוד פעם דמות נשית של אשה משוגעת), ולכבוד המוות שיגיע עוד מעט הוא מבקש דבר אחד – להיות ילדה. בצורה מפתיעה למדי, הוריו מסכימים. וכך הסרט השוביניסטי הנוראי הופך בהפתעה גמורה ל"נערה הדנית". המבט הפתוח והמקבל על המגדר, גורם לסרט להראות קצת אחרת. ובנוסף לכל, מי שתציל את המצב מכאוס מוחלט שמשתלט על העולם בעקבות הודעות הסמס הקבוצתי ששלחה הבת של אלוהים – זאת אישה. אבל מי זאת? לא אגלה.

לסיכום, קחו נשימה עמוקה. זה סרט חמוד. הוא מתחיל כמו יצירה מיזוגנית איומה, אבל מצליח להפתיע מכיוונים בלתי צפויים. אחד מהם הוא קווין. ובשביל לדעת מי זה קווין כבר צריך לראות את הסרט.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

עובר בכדל.

שלושה כוכבים.