איך בכלל להתחיל לכתוב ביקורת על סרט, כשברור שהנושא שלו חשוב פי מאה מהאיכות הקולנועית שלו? איך
לבקר קולנוע שהחשיבות שלו היא לא באיך הוא עשוי, אלא בעובדה שהוא בכלל נעשה? אולי
ככה, עם השאלות האלה, נכון לגשת לדבר על "הסופרג'יסטיות", סרטה של שרה
גברון (בריק ליין).
הסופרג'יסטיות היו
הנשים שנלחמו על זכות הבחירה שלהן ברחבי העולם, אבל בעיקר באנגליה ובארה"ב.
במקומות אחרים היו להן שמות אחרים. הנשים האנגליות והאמריקאיות שנלחמו על זכות
הבחירה שלהן היוו בעצם את ה"גל הראשון של הפמיניזם", שהתמקד בדבר אחד –
זכות הבחירה, אבל דרך הזכות הזו בעצם טען לכל כך הרבה מעבר: לעובדה שנשים, כמו
גברים, הן בני אדם עם דעות, יש להן אחריות על האוכלוסייה, יש להן יכולת להחליט, הן
לא רק סך רגשותיהן, ומגיע להן להיות חלק מהציבור. זה כמובן על קצה המזלג, אבל בכל
זאת מדובר כאן בביקורת קולנוע ולא בשיעור במגדר.
בין הנשים המובילות את המאבק בקבוצה הזו אפשר למצוא גם אדית' אלין (הלנה בונהם קארטר), ויולט מילר (אן-מרי דאף) וכמובן את אמלי דוידסון (נטלי פרס, "דרך אדומה"), שמי שמכירה את הסיפור האמיתי יודעת גם מה יהיה סופה.
מעל כל הנשים האלו שורה רוחה של אמלין פנקהרסט, מנהיגת המאבק, אותה מגלמת מריל סטריפ, שמופיעה אולי בראש הפוסטר, אבל רק שתי דקות בסרט. בכל זאת, צריך להביא קהל.
הסרט לא מראה את כל
המאבק, וגם לא מתיימר. הוא מראה זמן קצר ומתמקד בדמויות שדווקא נתפסות כשוליות –
אמלי דיודסון, סמל המאבק הסופרג'יסטי, כמעט ולא מקבלת זמן מסך, ועל מריל סטריפ כבר
דיברנו. זוהי החלטה מעניינת למדי, ובעיניי היא מעולה, כיוון שהסרט שמדבר על מאבק
הנשים שעד אז נחשבו לשקופות (אפשר להתווכח על "עד אז", בהחלט היום אנחנו
לא במצב הרבה יותר טוב), מחליט להתמקד בדמויות עוד יותר שקופות ושוליות, ולאו
דווקא בגיבורות המוכרות.
בנוסף למימד ההיסטורי החשוב והמרתק, ישנה חשיבות עצומה גם בעובדה שאת
הסרט ביימה אישה וכתבה אותו אישה אחרת (אבי מורגן). קולן של נשים מגיע למסך על ידי
נשים, ולא עוד פעם סיפורים חשובים של נשים בהיסטוריה מתווכים לנו על ידי גברים,
מוכשרים ככל שיהיו. נקודת המבט של הנשים גורמת לכך, לפחות לדעתי, שההיבט של
האלימות המינית לא נפקד משום מקום בסרט. בעל המכבסה אונס את המוכפפות לו, לא משנה
באיזה גיל, ואחת הסיבות לכך שמוד ווסט יוצאת למאבק הסופרג'יסטי היא מכיוון שהיא לא
רואה דרך אחרת להפסיק את מעגל האלימות המינית בעבודה, בעוד בעלה עומד מהצד ולא
מסוגל לעשות דבר. ווסט מבינה היטב שכל עוד לנשים אין זכויות בסיסיות, ימשיכו
להתייחס אליהן כאל חפצים, לאנוס אותן, להתעלל בהן, ולא יהיה דבר שהן תוכלנה לעשות.
לצערה של ווסט היא לא יודעת שגם היום, יותר ממאה שנים אחר כך, זכות הבחירה של
הנשים לא תשנה את זה. אבל מה שווסט לא יודעת, הבמאית והתסריטאית יודעות, והן
דואגות שלא נשכח.
אז נכון, הסרט לא
מגוון מבחינה אתנית, מציג מאבק של נשים לבנות ממעמד הפועלים ולא מתייחס כלל למאבק
של נשים ממוצא אתני אחר. יש עליו המון ביקורת מהבחינה הזו ואולי בצדק. אני רק
מקווה שהסרט הזה הוא הצעד הראשון בסדרה של סרטים על מאבקים של נשים מגוונות – בכל
הצבעים, בכל המעמדות (בעיקר הנמוכים, בואו נודה באמת), בכל המוצאים. אבל אם לא,
אפשר לומר שהעובדה שנשים לבנות ממעמד הפועלים סבלו בצורה הזו מידו של המשטר, אז
אוי ואבוי מה קרה לנשים במעמד נמוך יותר, בצבע אחר? הסרט הזה לא חייב לתת תשובה
לזה, והוא גם לא מנסה. כמעט. כי בסופו של הסרט מגיע הרגע החשוב ביותר שבשבילו היה
שווה לראות – כתובית. בסיום הסרט אנחנו רואות כתובית שמציינת את השנים בהן נתנה
זכות הבחירה לנשים במדינות ברחבי העולם. 1928 באנגליה, 1971 בשווייץ (!), 2015
בערב הסעודית. וזו רק דוגמה קטנה שמסבירה היטב את מצבן של הנשים ברחבי העולם,
במילים בודדות.
אז נכון, בחירה זה לא
הכל, צריך הרבה יותר ויש מקומות שבהם הבחירה עצמה לא אומרת כלום. אבל כשיצאתי
מהסרט פגשתי את אישה שאני מאד מעריכה, שהיא אחת ממובילות המאבק לבחירת הנשים
החרדיות לכנסת, והיא בכתה. "אנחנו עדיין במאבק הזה", היא אמרה לי.
ופתאום שום דבר לא באמת היה משנה, לא כמה אני יודעת על זכויות בחירה, וכמה אני
חושבת שזה חשוב או כמה אני חושבת שזו רק ההתחלה – יש נשים שבשבילן זה קריטי, יש
נשים שבשבילן זה פמיניזם רדיקלי, יש נשים שבשבילן זה חיים ומוות. אז מי אני שאדבר
בכלל, פשוט תראו את הסרט הזה, ותבינו שאולי עשינו דרך ארוכה – אבל אנחנו עדיין כל
כך בהתחלה, יש המון מה לעשות, אולי סרטים.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
4 כוכבים
עובר בכדל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה