הקומונה

כשראיתי את הטריילר של "הקומונה" של תומס וינטרברג לא רציתי ללכת לראות את הסרט. שוב קבוצת דנים גרים ביחד וקופצים למים בעירום? הספיק לי ב"אדיוטים", תודה. בנוסף, סרט על קומונה בשנות השישים-שבעים בדמנרק לא היה נראה לי כמו משהו שיעניין אותי היום, בטח לא כשהגיבור הראשי צועק בטריילר שהוא חייב כל הזמן "להתמודד עם בעיות של נשים". אבל בכל זאת הלכתי. והתברר שצדקתי! היה עדיף להישאר בבית.

"הקומונה" מספר על אנה (טרינה דירהולם), אריק (אולריך תומסן), והבת שלהם פרייה (מרתה סופי וולסטרום הנסן, שעושה תפקיד לא רע בכלל), שקיבלו בירושה בית ענק ועוברים לגור בו. כדי לשלם את החשבונות וגם כדי לעשות קצת חיים, הם הופכים את הבית לקומונה ומזמינים אנשים נוספים לגור בו. כמובן ששום דבר לא הולך כמו שצריך, ובדרך אריק מתאהב באמה (הלן רינגרד ניומן), שעוברת לגור איתם במסגרת המחשבה החופשית והקולקטיבית – שנשים הן כמובן הקורבנות שלה.

אבל אני מקדימה את המאוחר. בסצינה הראשונה בסרט, אריק, אנה ופרייה נכנסים לבית הגדול, ואריק אומר "אני מרגיש שאלך לאיבוד בבית הזה". כבר ברגע זה צופה מיומנת במיוחד (וגם לא) יכולה לתפוס את הראש ולהגיד – אוי אוי אוי, הם כולם הולכים להשתגע. כי למה להשתמש במטאפורה טובה, אם אפשר לעשות רק חצי עבודה? מרגע זה, הסרט הולך ומדרדר. בזמן הקרוב אריק, אנה ופרייה יראיינו אנשים שיבואו לגור בבית, ועל כל שאלה שהם אמורים לענות ב"לא", הם יענו ב"כן". לא ברור מבחינה עלילתית או אנושית מדוע האנשים הנבחרים לגור בבית באים לגור בו, ומדוע המשפחה בכלל מסכימה לכך, כאשר ברור לחלוטין שכל מי שמרואיין עומד להרוס את הבית הרבה יותר מלבנות אחד חדש. בשלב זה הסרט גם משתגע מבחינה טכנית, ונדמה כאילו העורכים (יש שניים) עזבו את חדר העריכה ונתנו למחשב לעשות SHUFFLE ולבחור שוטים וסצינות לבד.

מילא ההיבט הטכני (באמת, מעולם לא רציתי יותר לערוך סרט מחדש מאשר בסרט הזה), אבל הדמויות לוקות בחסר. אריק חסר כריזמה לחלוטין, הוא לא מעניין, ולא ברור מה מפעיל אותו. גם הבת, פרייה, שיכול לקרות לה משהו מעניין כשהיא מתאהבת בבחור בשכונה, לא פועלת ממניעים ברורים, ואין הרבה קשר בין מה שקורה על המסך לבין מה שקורה לה בלב – זה כמובן יכול לפעול לטובת הסרט בהרבה רמות, אבל זה לא. המאהבת של אריק, אמה, חסרת אישיות לחלוטין, והפרט היחיד הרלוונטי לגביה הוא שהיא צעירה מאנה, אשתו של אריק, בשלושים שנה בערך, ומהווה את השיקוף הצעיר שלה.

נקודת האור היחידה בסרט היא אנה. טרינה דירהולם עושה תפקיד מצויין מתסריט רע. נקודת ההתחלה שלה גם לא רעה מראש – היא מגישת חדשות. יום יום היא עומדת אל מול האוכלוסייה כולה עם תסריט, ובחייה הפרטיים היא גם צריכה להתמודד עם מול העולם כולו בקומונה שלה, רק ששם אין לה תסריט. הסצינה הטובה ביותר בסרט שייכת לה, כאשר הגבולות בין העולם הפרטי שלה כאישה ובין העולם הציבורי שלה כמגישת חדשות מטשטשים. החיים בקומונה משפיעים על אנה גם מקצועית, בסצנה שמראה שאנחנו לא המצאנו את הפערים המגדריים בעבודה, והם היו שם תמיד, אפילו בדנמרק. בנוסף, הדמות של אנה מוכיחה את מה שמספר פעילות פמיניסטיות אומרות בשנים האחרונות – אהבה חופשית לא היתה לכולם בשנות השישים, זו היתה אהבה חופשית לגברים, שנשים היו הקורבנות שלה. בסרט הזה זה מקבל ביטוי כאשר אריק מתאהב באמה, עובר לגור איתה ובסופו של דבר אף מביא אותה לגור בקומונה – כל זה בעידודה של אנה, שמנסה ללכת ברוח התקופה, להיות מודרנית, פתוחה מינית, ולקבל את הכל. היא מגלה שזה לא אפשרי, ומתמוטטת. בעוד אריק צורח שהוא חייב להתמודד כל הזמן עם בעיות של נשים, זאת בעצם אנה שצריכה להתמודד עם בעיות של נשים, שנגרמות על ידי גברים.

הדמות של אנה באמת טובה, אבל היא לא עוזרת לסרט להיות טוב. בסך הכל מדובר בסרט מאד בינוני, שלא מחדש שום דבר, ולמעשה לא ברור מדוע הוא נעשה דווקא עכשיו. אודה כי אני לא מספיק מעורה במה שקורה בדנמרק, ואולי הצופות הדניות מבינות יותר, אבל אני נשארתי עם התהייה הזו, שקורית כל פעם שאני רואה סרט תקופתי, אבל לרוב יש לי תשובה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה כוכבים

עובר בכדל