חטאים

יש לי יחסים מאד מורכבים עם אבי נשר (בלי ידיעתו כמובן). מצד אחד – "הלהקה" הוא מאסטרפיס בעיניי, אני מאוהבת בפס הקול של הסרט, צפיתי בו עשרות פעמים (יש לי בבית), וכל פעם נהנתי מחדש. מצד שני, משנות האלפיים והלאה כבר היה לי פחות נחמד, את "הסודות" ממש לא אהבתי, והיו לי טענות גם כלפי "סוף העולם שמאלה". את "פלאות" לצערי לא ראיתי עדיין. ובכל זאת חיכיתי לראות את "חטאים" (הרבה בזכות הטריילר המצוין, אבל גם בלי קשר).

אז מה יש לנו ב"חטאים"? מדובר בסרט תקופתי, שמתרחש בסוף שנות השבעים. משפחת מילך היא משפחה שנראית כמו אצולה ירושלמית (למרות שברור שאינה כזו, מכיוון שהגיע מפולין ולא היתה דורות בעיר). שני הורים – אבא גניקולוג וניצול שואה (דורון תבורי), אמא חסרת מקצוע (יביגניה דודינה) ושתי אחיות – ננה (נלי תגר), וספי (ג'וי ריגר). ננה היא עיתונאית שעובדת בעיתון מפוקפק בו היא כותבת כתבות פוליטיות שמתווכות לקהל דרך צילומי עירום "אומנותי", וספי היא תלמידת תיכון מוכשרת מאד שרוצה להיות מלחינה. הסרט מתחיל כשספי מגלה סוד מאד לא נעים על אביה, ובמהלך הסרט היא ואחותה מנסות לפתור תעלומה – קצת כמו ב"הסודות" - שמובילה לקשיים ובעיות במשפחה, אבל גם להתלכדות משפחתית ופיתרונות של בעיות מהעבר. בנוסף לקו העלילה הזה, ספי מפתחת מערכת יחסים משונה (לא רומנטית) עם מלחין פולני שמעוניין להפוך אותה למלחינה כוכבת, וננה מפתחת מחלה איומה שמשפיעה לטוב ולרע על המשפחה והזוגיות שלה עם ירמי (תום אבני).

"חטאים" הוא סרט על סליחות, כפרות וצדק מאחה כפיתרון לכל בעיותינו בחיים. מהבחינה הזו "חטאים" הוא סרט מאד מעניין, כיוון שהוא מציע נקודת מבט אחרת לנושא השואה והפשעים האיומים שנעשו בה  - לא רק כאלו שנעשו על ידי גרמנים או פולנים. זאת נקודת מבט שאני מאד מתחברת אליה כי סבתא שלי נוקטת בה עד היום, וייתכן שזה מה שמאפשר לה להמשיך לחיות. בהקשר הזה הסרט לא מתעלם גם מפשעי הכיבוש, מכיר בו ומדבר עליו, דבר שאי אפשר להגיד על המון סרטים שנעשים פה, ומציע תשובות אפשריות של השמאל הישראלי, הכוללות את אחת התשובות ה"אהובות" עליי – זה היה בעבר, צריך להסתכל לעתיד: מה עושים עכשיו. אבל אני לא חייבת להסכים עם שיטת הפעולה הזו, העיקר שהיא שם, והסרט בכלל עוסק בנושא הכיבוש, ואפילו בבוטות יחסית.

אבל מה שהסרט מצליח לעשות עם הצדק המאחה, ואפילו עם הפוליטיקה המדינית, הוא לא מצליח לעשות עם פמיניזם. לכאורה יש לנו כאן אפשרות לסרט הפמיניסטי של השנה (שנעשה על ידי גבר): כל הסרט נסוב סביב גיבורות, הן מניעות את העלילה, הן מצליחות, הן נאבקות להיות בתודעה הציבורית וגם שם הן מצליחות, אפילו אם הן שותקות כל הסרט, בסופו של דבר זה מונולוג שלהן שמציל את המצב, הן אומרות משפטים שמבקרים את הדרך שבה גברים מתנהלים, הן פותרות תעלומות, בקיצור – הבנתן. הן הסרט.

אבל כל הפמיניזם הזה הוא רק העמדת פנים. הסרט מלא בעירום מיותר. נלי תגר מורידה פעמיים את החולצה שלה ללא צורך עלילתי, ג'וי ריגר עונה לטלפון עירומה, יש נשים ערומות בכל מקום ברחבי העיתון שבו נלי תגר (ננה) עובדת – כביכול בתירוץ עלילתי, כיוון שמדובר בעיתון אמיתי שבו הוצגו צילומי עירום יחד עם כתבות פוליטיות – אבל עדיין המצלמה נהנית להתעכב עליהן. מדוע העירום הזה קיים בסרט? אין שום צורך בו. מלבד, כמובן, העונג של הצופים הגברים בסרט לראות נשים יפות בעירום. ומה הבעיה עם עירום? ובכן, כאשר הוא הכרחי לעלילה לא תמיד יש בעיה, אבל כאשר הוא לא, הוא שם את הנשים בתפקיד של נוי, חפץ להסתכל עליו. אולי שמנו בפיהן של הדמויות משפטים ביקורתיים, אבל אחרי הכל צריך לזכור שהן בסך הכל נשים, סחורה שצריך לספק לקהל. נושא העירום מפריע במיוחד כשאנחנו יודעות שמדובר בשחקניות צעירות (וכן, אפילו נלי תגר נכנסת לקטגוריה הזו), שלא בהכרח יכולות להרשות לעצמן לסרב לסצנות כאלו. אם באמת רוצים לעשות סרט שיש בו אמירה פמיניסטית, צריך לעמוד מאחוריה בכל מובן, וזה כולל צילום. תמיד מרתיח אותי עירום לא הכרחי בקולנוע, אבל בסרט שמנסה - ובאמת אני מאמינה בכל ליבי שהוא מנסה - להביא אלמנט פמיניסטי למסך, זה מעצבן פי כמה. כי אם רוצים לתת אמירה פמיניסטית, והסרט הזה בהחלט בדרך לשם, אז צריך לעשות את כל המסע, ולא רק כמה צעדים ממנו.

חבל, כי יש לסרט כל כך הרבה פוטנציאל פמיניסטי בעיניי. באמת שהייתי מוכנה לסלוח לדיאלוגים הקשים מאד בתחילתו, שמקשים אפילו על שחקנים ושחקניות מהשורה הראשונה להיות טובות וטובים כמו שהן יודעות ויודעים, והייתי מוכנה לסלוח לדימום המשונה מהאף שמגיע בנקודות "קריטיות", ואפילו לשחזור התקופתי שלא תמיד עובד, כי כל אלו לא הפריעו לי להנות מהסרט (טוב, אולי הדיאלוגים קצת כן), אבל מה לעשות, שיש סרטים ש"עונג חזותי וקולנוע נראטיבי" של לורה מאלווי מרוסס עליהם, ויש סרטים שאפילו מי שלא קראה את המאמר הזה או אף מאמר בחייה יכולה לראות שעובדים עליה בעיניים.   

ובכל זאת, במהלך הצפייה כן נהנתי מ"חטאים", כשלא השתגעתי מהעירום. ספי (ג'וי ריגר) היא דמות מעולה, וג'וי ריגר משחקת מצויין, וגם תום אבני מפתיע לטובה. נהנתי במיוחד מהקריצות הקטנות לסרטים הקודמים של נשר, כמו האמירה של ננה "אני שונאת סודות", והאוטובוס של "הלהקה" שמקבל שוט משלו. שמחתי שיש אפשרות לדבר על השואה בלי לדבר רק על הנאצים, ושמחתי גם שיש ביקורת כלפי הכיבוש, ואפילו הזלתי דמעה בסוף – כי נשר הוא במאי יעיל מאד, והסרט כן עבד עליי. אבל אני כבר לא תמימה, וגם אתן לא.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה כוכבים

עובר בכדל