המפגש

את הביקורת הזו אני מעוניינת להתחיל מהסוף. חשבתי ש"המפגש" הוא סרט גרוע. מספר פעמים צחקתי בקול רם במקומות שבהם לא היה צריך לצחוק (ואני לא היחידה). הוא מופרך לחלוטין, וכמעט שום דבר בו לא עובד – למרות שלא השתעממתי לרגע. אפשר לדבר שעות על ניתוח פוליטי של הסרט ועל הפחד של האמריקאים מזרים, אבל בכל זאת בחרתי להתחיל מהסוף כי אני רוצה לדבר דווקא על הדבר היחיד שעובד בסרט – וזה, למרבה ההפתעה, הצד הפמיניסטי.

אבל כמה מהסוף אפשר להתחיל, הנה תקציר: 12 עצמים בלתי מזוהים נוחתים בכדור הארץ. כמובן שהצבא וכוחות הביטחון של מדינות מפתח כמו סין, רוסיה וארה"ב נדרשים מיד למקום. אבל במקום שיעשו את מה שאנחנו חושבות שיעשו – שזה לירות בכולם – הם מעוניינים לתקשר עם החוצנים (הפתעה מספר אחת בסרט, מתוך רבות). על מנת לתקשר איתם הם קוראים לד"ר בנקס (איימי אדמס), דוקטור לבלשנות ודוברת מיליון שפות. 

הם קוראים לה, אגב, כי הם מניחים שאם היא הצליחה לתרגם פרסית אז היא תצליח לתרגם את השפה של החייזרים. כי החייזרים, כמו הפרסים, הם רעים ובאים להתקיף אותנו, וכי פרסים וחייזרים זה אותו דבר. למראה ההפתעה, ד"ר בנקס מצליחה לתקשר עם החייזרים. אבל היא לא לבד, כי אסור שאשה אף פעם תעשה דברים לבד, אז יש לה מלווה – ד"ר דונלי (ג'רמי ראנר), והוא זה שלפעמים מספר לנו את הסיפור. בנוסף לכל הצרות שנובעות מהמפגש עם החייזרים, לד"ר בנקס היתה בת שנפטרה מסרטן, והזכרונות שלה צפים ועולים מדי פעם בהקשרים שלא אספר כאן מפאת ספויילרים.

אז כבר מהתקציר אפשר לראות את ההפתעה הראשונה – הניסיון לתקשר במקום לתקוף. אמפתיה במקום אגרסיה. לאורך כל הסרט, בצורה מאד ברורה, ישנה העדפה לאופציה הראשונה – תקשורת. בכלל, כל הסרט נותן מקום של כבוד לתקשורת, לשפה, וליחסים בין בני אדם (וחייזרים). הרבה מקום לזוגיות (החייזרים מגיעים תמיד בזוג), והרבה קרדיט לאמפתיה. התקדמות רצינית משנים קודמות. עוד בשנות השמונים סיפרה לנו קרול גיליגן ששיטת מחשבה כזו מאפיינת תפיסת מוסר של נשים, לעומת תפיסות של גברים שהם לעומתיות, תחרותיות ואינדיווידואליות. אחת אפס לפמיניזם.

נקודה נוספת היא השימוש החיובי ברגשות. כאן, הסרט לא מתחיל טוב בכלל. האישה היחידה שאנחנו רואות בסרט היא ד"ר בנקס, ואיתה הבת שלה (שהיא לא אישה עדיין). 

אנחנו שומעות בטלפון אישה נוספת – אשתו של אחד הקצינים במטה המאולתר. האישה הזו בוכה בטלפון ואפשר לומר אפילו שהיא היסטרית. היא דואגת לו, וגם הבת שלהם, בקי, דואגת לו. האישה בוכה בוכה, והגבר חוזר ואומר בקול קר ונחוש – אל תדאגי. אל תדאגי. 

הגבר הזה, אגב, בעד לתקוף את החייזרים ולהרביץ להם. כשהקטע הזה מגיע לבד, הוא נראה נורא. זה נראה כאילו כל הנשים בחוץ היסטריות, וכל הגברים רגועים ושקולים. אבל אז הסרט מתקדם, ואנחנו קולטות שזה בדיוק הפוך. הגברים הם ההיסטריים, והדאגה, השימוש החוזר ברגשות ובהבעתם הוא דווקא הפיתרון הנכון. למעשה, המסקנה של אחד הגיבורים הראשיים בסרט היא - כלשונה – להגיד יותר מה אני מרגיש. בסוף הסרט מבינות שהכוונה היא לא להראות כמה אנחנו גרועות, אלא כמה זה ההיפך. אדישות, תוקפנות, והתעלמות מצרכים אינן הפיתרון הנכון. שוב אנחנו חוזרות לגיליגן, ולאתיקה הפמיניסטית.

בנוסף, זאת אישה שמצילה את המצב, וזאת אישה שפותרת את כל התעלומות שמוצבות בפניה. נכון שהצורה שהיא עושה זאת מופרכת לגמרי, ועדיין- היא עושה את זה. חבל רק שעד שיש לנו כאן סרט עם תפיסת עולם פמיניסטית, הוא מופרך לגמרי, מגוחך לפרקים, ומפרק את כל מה שהוא מנסה להרכיב בגלל תסריט שרוצה להיות "בין כוכבים" אבל לא מצליח. אבל אי אפשר לקבל הכל כנראה, ונצטרך להסתפק בפירורים בינתיים. אם לחזור רגע להתחלה – "המפגש" הוא לא סרט משעמם, ויש בו גם הרבה נקודות מעניינות אם אתן אוהבות בלשנות כמוני, אבל עדיין הוא סרט רע. וחבל.   

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שני כוכבים

לא עובר בכדל