בהקרנת האקדמיה
הראשונה של "אנשים שהם לא אני", סרטה של הדס בן ארויה שאף אחת לא הכירה,
האולם היה מפוצץ. ההפתעה הגדולה הזו הובילה לכך שמסרט אנונימי של בחורה אנונימית,
שעשתה את הסרט במסגרת אוניברסיטאית כסרט גמר (ולא סיימה, לדבריה), הפך להיות ה-סרט
שכולן מחכות לו ב-2017, ולאחד מסרטי השנה של רבות ורבים.
ובצדק. כי מתוך כל
הסרטים שראיתי שמועמדים לפרסי אופיר השנה, רק בשניים הרגשתי שהלב של היוצר/ת
מתפוצץ על המסך ומדמם לידיים שלי. אחד מהם הוא "אנשים שהם לא אני" של בן
ארויה, והשני הוא "ברש", של מיכל ויניק. שני סרטים שהאקדמיה כמעט
והתעלמה מהם, אבל הקהל לא. "אנשים שהם לא אני" הוא סרט מבריק, גם אם לא
מושלם, והוא בעיקר סרט שלא היה יכול להיעשות במסגרת אחרת חוץ מהאוניברסיטה, פשוט
בגלל שהוא לא היה מצליח לקבל מימון (לדעתי).
ולמה? משום
ש"אנשים שהם לא אני" הוא סרט על אישה בת 25, אובססיבית, מכורה לרשת,
בודדה, שמעבירה את זמנה בין הטינדר לבין יחסי מין מזדמנים תוך כדי שהיא שולחת עוד
ועוד הודעת לחבר שלה לשעבר, איתו יצאה חודשיים, שמסרב מסיבה לא ברורה לראות אותה.
זה התקציר של הסרט, אבל בעצם זה סרט שמספר סיפור של דור אחר, צעיר יותר, שאיבד את
היכולת לתקשר ליותר מדקה, שלא מסוגל להוריד את הטלפון מהיד, שלא מסוגל להישאר רגע
לבד. ומנגד, זה דור שבו נשים גדלו לקחת אחריות על גופן (to own), על הבחירות שלהן, על המיניות שלהן. ג'וי (הדס בן ארויה בעצמה),
הגיבורה הראשית של הסרט, היא אישה כזו. היא יוזמת, מתחילה, מפסיקה, מתקשרת, פועלת,
מפעילה את הגברים שמסביבה – לא את כולם בהצלחה. למעשה, את רובם בכישלון. אבל בכל
זאת היא מנסה, כדי לא להיות לבד, כדי לאהוב.
במידה מסוימת יש משהו
ב"אנשים שהם לא אני" שמזכיר את "ההיא שחוזרת הביתה" של מיה
דרייפוס. אבל בעוד מיכל של דרייפוס נכנעת בסופו של דבר למציאות סביבה, ג'וי של בן
ארויה לא מוכנה להיכנע, בסצינה הסופית והקרובה למושלמת של הסרט – סצנה כל כך עצובה
וכל כך אמיתית, ג'וי מנסה להמשיך להילחם, וזה כואב. מאד.
הסצנה הזו הופכת את כל
הסרט למה שהוא – סרט על בדידות גדולה, ולא רק על בחורה ששוכבת עם בחורים בלי סוף.
כי עד כמה שהסרט מלא במין, אין בו שום דבר סקסי, או מיני, יש בו בעיקר עצבות.
בן ארויה מצליחה לתאר
במדויק את הסצנה התל אביבית, בעזרתו האדיבה מאד של יונתן בר-אור שעושה תפקיד מעולה
בתור ניר, החבר התורן (או שלא) של ג'וי. דוקטורנט תושב הבאצ'ו, בעל ליבידו נמוך
ופנטזיות עליהן הוא חש אשמה. שורות הדיאלוג שבן ארויה שמה בפיו (כן, היא כתבה את
התסריט, ביימה ומשחקת בתפקיד הראשי) כל כך מדויקות, שאי אפשר שלא לחשוב לפחות על
חבר תל אביבי אחד או שניים שהם בדיוק כאלה, וזה הופך את הסיפור העצוב לשנון ואפילו
מצחיק מאד לעיתים.
ג'וי של בן ארויה היא
לא גיבורה "חדשה" על המסך. אם נשים לב טוב, במאיות לפני בן ארויה עשו
סרטים עם נשים כאלו, או לפחות דומות לה. אבל יש בג'וי משהו מרענן מאד, פורץ
גבולות, רגיש ויפה, על אישה שפשוט רוצה שמישהו יאהב אותה, ידבר איתה, ישים לב
אליה, אישה בלי חברים של ממש, שאפילו ניר לא באמת מקשיב לה. אז אולי היא לא יודעת
איפה אנגליה במפה, אבל היא יודעת איפה הלב שלה, והיא יודעת איפה הלב שלי.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
4.5 כוכבים
עובר בכדל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה