וונדר-וומן

כמה זמן חיכיתי לגיבורת-על שמבויימת על ידי אישה! כמה זמן? נצח. ברצינות, מעולם לא היה סרט כזה, עד וונדר-וומן, שיצא ב-2017, ובוים על ידי פטי ג'נקינס (שעשתה גם את מונסטר הנהדר). אז מזל שאנחנו ב-2017, והחליטו שמותר לנשים לביים סרט קומיקס עם גיבורת על. ואיך הסרט? אחלה סרט. באמת.

בין העולמות

סרט ראשון של במאית הוא תמיד חוויה מרגשת בשבילי, במיוחד אם מדובר במישהי שמעולם לא פגשתי (בחו"ל זה קורה כל הזמן, בישראל אני חייבת להודות שלצערי זה קורה פחות ופחות, כי מדובר בתעשייה קטנה אחרי הכל), ואני מדמיינת את החיים שלה שזורים בסרט. ככה, ידעתי שמיה חאטב חוזרת בשאלה, אבל לא ידעתי שום דבר חוץ מזה. כשהגעתי לראות את "בין העולמות", לא היה לי מושג לאן אני נכנסת.

היפה והחיה

בקהילת מבקרי וחובבי הקולנוע מתנהל בימים אלו ויכוח סוער בשאלה האם העיבוד המחודש של דיסני ל"היפה והחיה" – גרסת הלייב אקשן לסרט האנימציה משנת 1991 – הוא יצירה קולנועית לגיטימית או מוצר מיותר ונטול ערך אמנותי, חלק מגל הלייב-אקשן בו מטביעה דיסני את כל סרטי האנימציה שלה (וכלל בשנים האחרונות את "מליפיסנט", "סיננדרלה" ו"ספר הג'ינגל"), שכל מטרתו היא לסחוט מהלימון הסחוט לעייפה הזה עוד קצת כסף. מבלי להיכנס לדיון על ערכו הקולנועי והאמנותי של הסרט, אני רוצה להתייחס דווקא לסוגיית הייצוג הנשי בסרט, מכיוון שכאן לסרט יש דווקא ערך רב

נמל בית

ישנם הרבה במאים ובמאיות שעובדים ועובדות קשה מאד בקולנוע בישראל ומוציאים סרטים כמעט כל שנה. אחד מהם הוא ארז תדמור, שמאז שסיים את בית הספר לקולנוע מנשר פשוט לא מפסיק לעבוד. מה שמעניין ביצירה של תדמור, בעיניי, היא שכל הסרטים שלו, ללא יוצא מהכלל, עוסקים בגבריות הישראלית, כל פעם מזווית אחרת. במובן זה, "נמל בית", שמתרחש בנמל אשדוד, לא שונה מ"ארץ פצועה" או "סיפור גדול".

הסוכן

 היה לי ברור ש"הסוכן" של אסגאר פרהדי יזכה באוסקר (למרות שבלב רציתי ש"טוני ארדמן", אבל בכל זאת, טראמפ...), וגם אם זו זכייה פוליטית, עדיין מגיע לו הפסל המוזהב והטפשי הזה, כיוון שמדובר בסרט מעולה. זוהי הפעם השנייה שפרהדי זוכה באוסקר, כאשר הפעם הראשונה היתה עם "פרידה", שגם מאד אהבתי. בכלל, אני אוהבת את פרהדי, את הנושאים שלו, ואת הדרך שבה הוא עוסק בנשים, נשיות וגבריות.

אני, דניאל בלייק

אני זוכרת תקופה שקן לואץ' היה אחד הבמאים האהובים עליי. "לחם ושושנים", "קוראים לי ג'ו", "שירה של קרלה" – כל אלו סרטים שאהבתי ממש. אהבתי את הדרך שבה לואץ' מתבונן על מעמד הפועלים ולמטה, אהבתי את הדמויות שלו, אהבתי את נקיטת העמדה הבלתי מתפשרת. אבל בשלב מסוים התעייפתי, הפסקתי לראות סרטים שהיו כל הזמן אותו הדבר, והמשכתי הלאה לבמאיות ובמאים אחרים. מודה שכל כך הרבה זמן לא ראיתי סרט של לואץ', ש"אני, דניאל בלייק", הרגיש לי כמו הזדמנות לחזור אחורה בזמן.

טריינספוטינג 2

אתחיל מהסוף, כדי לתת לכן את האפשרות לבחור אם לקרוא או לעצור כבר פה. אם אהבתן את טריינספוטינג (המקורי, הראשון), כנראה שאתן תלכו לראות את ההמשך, כי הסקרנות הורגת את החתולים, לא משנה מה אומר. אם לא ראיתן את טריינספוטינג ואתן מתכננות מרתון צפייה בראשון ואז בשני – אני ממליצה לכן בחום לראות את הראשון ולהישאר בבית. אפשרות נוספת היא לקרוא את מה שכתבתי כאן, ולהבין מדוע לא כדאי לכן לכתת רגליים לקולנוע ולראות את מה שנותר מהסרט שאהבתן.

ג'קי

בואו נאמר שסרט על אישה, מפורסמת ומוכרת שלא תהיה, שנכתב על ידי גבר ובוים על ידי גבר אחר, לא מעורר ציפיות גדולות. לפחות לא ממני. אבל יש לי חיבה לא מוסברת לנטלי פורטמן, ואני מאד אוהבת שחזורים היסטוריים, וגם הטריילר היה נראה מבטיח (יחסית).

נדיה – שם זמני

במשך שנים ראיתי סרטים של טובה אשר בלי לדעת שהיא היתה מעורבת בעשייה שלהם. ככה זה כשצעירות, לא תמיד מסתכלות. וככה חלפו מול עיניי "נעה בת 17", "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "הכלה הסורית", "שליחותי של הממונה על משאבי האנוש", "שלוש אמהות" ועוד המון המון סרטים שאשר ערכה, רובם גם זכו בפרסים והערכה. לפני שנה בערך הוקרן סרטה הראשון כבמאית, "נדיה – שם זמני", שאת התסריט שלו כתבה בתה, ענת אשר. הסרט זכה בפרס פורום המבקרים בפסטיבל, אבל רק עכשיו הוא יוצא לאקרנים, תוך כדי סיבוב פסטיבלים בחו"ל.

מאחורי המספרים

פוסטר ענק שבו שלוש נשים שחורות וחלל, אני לא צריכה יותר בשביל ללכת לראות סרט, באמת. גם אם הן לבנות הייתי הולכת. סרט על נאסא עם נשים על פי סיפור אמיתי? אני כבר שם. "מאחורי המספרים" לא צריך טריילר ולא כלום בשביל לשכנע אותי. ואולי גם אתכן.

שתיקה

בספרו המצוין "שוגון", המתרחש ביפן במאה ה-17, מתאר ג'יימס קאלוול כיצד – בפקודתו של השליט הפיאודלי המקומי יאבו - נכפת הימאי פיטרזון כתרנגולת ומוכנס לקלחת גדולה מלאה מים קרים, ומה קורה לו כאשר האש מתחת לקלחת מוסקת. הוא צועק ומשתולל, חובט את ראשו עד זוב דם בשולי הקדירה, מתפלל, בוכה, מתעלף, מתעורר, צווח בפאניקה – וכל זה עוד לפני שמתחיל הכאב באמת. תיאור העינוי המפורט הזה – הראשון מני רבים ביצירת המופת הזו – הוא כמו תאונת דרכים מרהיבה: הוא מזעזע, אבל לא ניתן להסיר ממנו את העיניים. הוא גם נותן סוג של פרופורציה לסרטו החדש של מרטין סקןרסזה – "שתיקה" – המתרחש גם הוא ביפן, באותן השנים פחות או יותר. לו ניתנה בידי הבחירה, לראות את הסרט הזה שוב או לעבור את מה שעבר פיטרזון – הייתי קופצת לקלחת ללא היסוס, עם מקלון סלרי תקוע בכל נחיר ופלפלון צ'ילי בתחת.

אור ירח

אני זוכרת שראיתי פעם ראשונה את הדמות של עומאר ב"הסמויה" (פעם ראשונה כי אחר כך ראיתי שוב פעם את הסדרה). הגנגסטר השחור, הרוצח, סוחר הסמים, הרגיש וההומו. היתי בהלם. לא ראיתי דמות כזאת לפניו בשום מקום (אבל הידע שלי מוגבל בסרטי כנופיות וגם בסרטי הומואים, אז אני לא אומרת שהוא היה הדמות הראשונה אי פעם חלילה), וחשבתי שאולי צריך לראות יותר ממנו. ואז הגיע "אור ירח", וכבר מהטריילר היה ברור שיהיה מדובר בסרט הומואים, אבל רק לא הבנתי מה עוד יהיה שם.

הנוסעים

כמו כל דבר בצבא, גם "הנוסעים" מתחלק לשלושה חלקים

להתאהב מעל הראש

 אני אוהבת קומדיות צרפתיות, אני חושבת שכבר אמרתי לכן את זה. איכשהו אני סולחת להן על הכל, בגלל כוס היין הזאת שהדמויות תמיד מחזיקות ביד, בגלל הנוף, בגלל הצרפתית, בגלל שתמיד אני מחבבת את השחקניות והשחקנים, ואולי בגלל שאני פרנקופילית והגיע הזמן שאודה בזה. אבל האמת היא שנמאס לי לעשות הנחות לסרטים רק בגלל שהם בצרפתית, ונראה לי שאתחיל ב"להתאהב מעל הראש", בעיקר בגלל שהוא סרט חמוד דווקא, והמגרעות שלו הן דוגמאות מעולות למקומות שבהם נופלות קומדיות רומנטיות, וחבל.

לא פה לא שם

לו רק סרטה של מייסלון חמוד, "לא פה לא שם" היה יוצא שבוע קודם, הוא היה בלי ספק נבחר להיות סרט השנה שלי של 2016 (כי "ברש" יצא מבחינתי ב-2015). מדובר באחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, ואני חושבת שכולכן צריכות לראות אותו גם.