ציפורי חול

סרטו הראשון של אמיר י. וולף, "ציפורי חול", משלב כמה מהנושאים שאני אוהבת במיוחד. הראשון, שואה. טוב, הפעם מדובר בניצולי שואה ולא בשואה עצמה, אבל גם זה משהו. השני, נשים. נשים הן הגיבורות של הסיפור, הן מונעות ומניעות את העלילה והן הנושא העיקרי שלה, גם אם נדמה שהגיבור הראשי הוא דווקא גבר. השלישי – סיפור מתח, ועל כך ארחיב כעת.

"ציפורי חול" עובד על שני קווי עלילה. הראשון – גופה צפה בירקון (המקום אליו זורקים גופות בסרטים ובמציאות, כמו שרוז פיזם וג'ו+ בל הוכיחו לנו), והמשטרה חוקרת את נסיבות המקרה. השני – נסיבות המקרה. אמנון וולף (אין קשר לבמאי), הוא קצין משטרה החוקר את מקרה הגופה, אשר מתברר בשלבים. בנוסף להיותו חוקר, הוא גם פרוד מאשתו (מלי לוי גרשון) ואב לילדה.

בקו העלילה השני אנו מתוודאות לסיפורו של רומק שטיין (עודד תאומי), ניצול שואה בודד, שעל מנת לא להרוס את העלילה אספר רק כי הוא מחזר אחרי שתי נשים, ניצולות שואה אף הן. הראשונה, שחקנית יידיש מהוללת, זיסי גליק (מרים זוהר המושלמת, טובה פה כמו ב"פריז על המים" של הדס איילון), שחיה עם בת לוויתה גברת הלפרין (דבורה קידר, שזכתה באופיר על התפקיד, ובצדק), והשנייה, אולגה, מנתחת בכירה בדימוס (גילה אלמגור, בתפקיד מאד גילה אלמגורי), שתיהן אלמנות. כשהעלילה מתפתחת אנחנו מגלות סיפור על מצב ניצולי השואה בארץ, פערי דורות, זיכרון, בדידות, אחווה, חיים ומוות, מציאות ותאטרון.

אחד הדברים שהכי אהבתי ב"ציפורי חול" הוא שוולף לא מתייחס לניצולי השואה כמסכנים, נזקקים, שהאנושות זנחה אותם. יש גם כאלו בסרט, כמובן, אולם וולף מראה לנו תרבות שלמה שהתפתחה בתוך "עמך" ובשוליים – תרבות יידיש, תרבות וינאית, סיפור אמיתי של השרדות. השואה נמצאת כל הזמן בסיפור, אבל היא לא מפחידה אף אחד. אף אחת מהדמויות לא משתמשת בה כתירוץ למעשים שלה, אף אחת מהדמויות לא עושה רע לאחרות בגלל מה שקרה לה. אף אחת מהדמויות לא עונה על האתוס הישראלי שמנסים כה רבות להעביר לנו בבתי הספר ובנאומי ראש הממשלה.

בנוסף לכך, וולף בוחר בדמויות נשיות שהמסכנות היא מהן והלאה. כל אחת מהדמויות ראויה להערצה בתחומה. הנשים של וולף הן מנתחות בכירות, שחקניות ראשיות, ואם הן בנות לוויה – אז הן אלו שמניעות את העלילה ובזכותן הדמויות האחרות נותרות בחיים – גם ללא מקצוע.

וולף יוצר לנו עולם בו הנשים הן דמויות שצריך ללמוד מהן, בעוד הגברים מנסים שוב ושוב למחוק אותן ולהזיק להן, הן יוצאות מנצחות. באחת הסצנות היותר טובות בסרט, ביתו של אמנון הקצין מגיעה לבית הסבתא (עליזה רוזן המעולה) לשמוע על סיפורה בשביל פרוייקט שורשים של בית הספר. אמנון מזהיר את אמו שלא לדבר על השואה, והיא בתמורה עושה ממנו צחוק בסיפור גאוני על מחנה ריכוז מלא בחדי קרן וקשת בענן. ברור למדי שהיא חותרת תחתיו בסצנה הזו, עושה מה שהוא מבקש אך מראה לו כמה הוא מגוחך.

"ציפורי חול" הוא שיר הלל לתרבות שהולך ונעלמת, אבל ממשיכה להשפיע עלינו בכל צעד ושעל. הסרט מראה היטב את ההשפעה הבין דורית ואת פערי הדורות, וכאשר מבינות שוולף כתב את התסריט ביחד עם אביו, רואות בדיוק מאיפה זה הגיע. ההבנה הבין דורית הזו קריטית לסרט, ומהלכת לכל אורכו. היא לא מתבטאת רק במערכת היחסים בין קצין המשטרה לאמו, אלא גם ביחס בין הבמאי לשחקניות ולשחקנים, לסיפור, ולדרמה המתחוללת.

אז נכון, "ציפורי חול", כמו התרבות שממנה הוא שואב, מתאפיין בלא מעט פאתוס. אבל בהתחשב במסר הכללי, זה משתלב היטב ביחד. המשחק נהדר, במיוחד של הנשים, הארט מדוייק, ויש גם רפרנסים תרבותיים למיטבי לכת, שאם עליתן עליהם אז נהדר ואם לא אז לא נורא. בסופו של דבר, "ציפורי חול" הוא סרט ראשון מעולה, והלוואי שהוא לא אחרון.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

4 כוכבים

עובר בכדל