המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

"בבקשה הואל בטובך שלא להרוס את זה שוב, טים". זו השורה שאני מריצה לעצמי בראש בכל פעם שאני ניגשת לצפות בסרט חדש של טים ברטון. בשנות ה-90 בהן גדלתי, היה ברטון מחוז חפצו של כמעט כל טינאייג'ר אאוטסיידר באשר הוא. יצירות מופת שלו כמו "ביטלג'וס" ו"המספריים של אדוארד" מככבות עד היום ברשימת הסרטים האהובים עליי אי פעם וככל הנראה בגללן אשמור לו חסר נעורים לנצח. אבל האמנות השביעית התפתחה במרוצת השנים וברטון נשאר מאחור.

טביעת האוטר שלו הפכה שמרנית ומיושנת, סימני ההיכר שלו הודגשו עד לכדי נוסחתיות מבישה ונמאסו על הקהל. גם כאשר השכיל לשחרר לחופשי את הלנה בונהאם קרטר וג'וני דפ מאיוש הפריימים שלו, יצר ברטון את מה שהוא בעיניי אחד הסרטים הגרועים ביותר שנעשו אי פעם, "עיניים גדולות" וגרם לי להתייאש ממנו סופית. מיותר לציין שלפיכך, הגעתי ל"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" עם ציפיות נמוכות במיוחד.

 הסרט שמבוסס על ספרו של רנסום ריגס מביא את סיפורו של נער בשם ג'ייקוב (אסא באטרפילד), שלאחר מות סבו יוצא לחפש אחר מעון ששהה בו בילדותו. הנער סבור שסבו החולה המציא את הסיפורים על המקום, אך מגלה כי המעון אכן קיים, בהנהגתה של הגברת פרגרין (אווה גרין בתפקיד ג'וני דפי קלאסי), ולכל הנוכחים בו "מוזרות" כלשהי – יכולת על טבעית ייחודית. הוא מגלה שדרי המעון חיים בלולאת זמן של יום ספיצפי במלחמת העולם השנייה, ממנה הם לא מעוניינים להשתחרר בשל הסכנות האורבות להם, ומסיבה זו גם נותרים צעירים לנצח. ג'ייקוב נעזר במיס פרגרין ובילדים על מנת לגלות את הנסיבות המסתוריות בהן מת סבו, ומצטרף להגנתם מפני מפלצות ה"הולו" – מעין אלגוריה משונה לנאצים, חסרי נשמה ומידות טובות, הניזונות מעיניהם של חפים מפשע.

אני ודאי לא הראשונה שחשה דמיון קרוב לסדרת סרטי "אקס מן" – יש כאן שורה של דמויות צעירות במהלך טקס חניכה עם המאסטרית המנחה שלהן, ולכל אחת הכח המיוחד שלה במאבק מול האויב. זהו גם סרט מסע והתבגרות שלמרות אורכו המוגזם (לא מצדיק שעתיים ויותר ובהחלט ניתן היה לקצץ אותו רבות) מכיל כמה סצנות משעשעות שבהן ניתן לראות הבזקים קטנטנים של מה שהייתי מכנה טים ברטון הישן (בולטת במיוחד סצנה בה הילדים וגי'ייקוב צופים בחלומותיו של אחד מחבריהם על מסך גדול כמו בערב צפייה ביתית בסרט). עוד בולט לטובה המבע העשיר של הסרט עם פלטת צבעים מגוונת ומרהיבה (הפעם ברטון זנח את השחור, הלבן והאדום האהובים עליו כל כך וכן את הספירלות, הפסים והמעוינים שמעטרים את סרטיו הרבים), צילום שמדגיש את המימד החלומי וכן פורמט שמשרת היטב את העולם שבו מתרחש הסרט. למעשה זהו אחד הסרטים היחידים שאני יכולה להודות כי יש הצדקה לכך שהוא בתלת מימד. אז מה בכל זאת לא עובד?

ראשית – הגיבור. קשה מאוד להזדהות עם דמותו של ג'ייקוב. היא לא כתובה היטב ובהחלט לא כמו בספר ואילו אסא באטרפילד לא מצליח לשאת את הסרט הזה על כתפיו. עם כריזמה של מלפפון גינה ושורות מדוקלמות בקפידה קשה לשאת חן, ולאורך כל הצפייה לא יכולתי לחוש כלפיו אמפתיה. זוהי כמובן חולשה רצינית שכן כאמור, סרטיו של ברטון הצטיינו בעבר עבורי בקריטריון ההזדהות עם הדמויות הראשיות. גם אווה גרין, שחקנית מצוינת בדרך כלל, נופלת לקלישאה נוסחתית של מימיקה מודגשת כמיטב המסורת הטים ברטונית. יתר הגיבורים עוצבו באופן מרשים מבחינה ויזואלית אך נכתבו באופן נקודתי ושטחי עם מניעים וקווי עלילה מסומנים מידי.

"המעון של מיס פרגרין" הזכיר לי את ההסתייגות שלי מהביטוי "סרט יפה". מה זה בעצם סרט יפה? אין ספק שמה שנראה על המסך לכל אורך הסרט הזה לוכד את העין, מרשים ועונה על ההגדרה של "יפה" בתרבות הפופולארית, אבל מהו הערך ביצירה שלא גורמת לך להרגיש משהו? כעס, אהבה, עצב – כל דבר. "המעון של מיס פרגרין" היא יצירה מנותקת רגשית, נטולת קסם. היא מתרחקת מעט ממסורת ההרס של ברטון בשנים האחרונות אבל לא מתקרבת לפסגת עברו המפואר.

מור קומפני

ולסיכום :

כוכבים 3

עובר בכדל