יום שני, 25 ביולי 2016

שבוע 23

כל כך הרבה כתבות קראתי על "שבוע 23" של אוהד מילשטיין, שהצטערתי שפספסתי אותו בדוקאביב. אבל עכשיו קיבלתי – וגם אתן – הזדמנות לראות אותו בסינמטקים, וקפצתי על המציאה.
"שבוע 23" הוא הסרט הראשון של מילשטיין שעוסק בו, ובעיקר בקרובות אליו.
במשך שעה מכוון מילשטיין את המצלמה לנשים בחייו – זוגתו רחל, אמא שלו ואמא שלה. מדי פעם אנחנו רואות קצת גברים, כמוהו, כמו אבא שלה וכמו אבא שלו – אבל רוב הזמן הגברים הם נוכחים נפקדים. כולם, חוץ משניים.
ברחמה של רחל יש שני עוברים, תאומים זהים. הסרט עוקב אחרי הזוג מרגע ההפרייה (מילולית כמעט) עד רגע הלידה, כאשר בערך באמצע, בשבוע ה-23, מגלים רחל ואוהד שיש בעייה בהריון, ויש בעיה בעוברים. מרגע זה והלאה החיים של הזוג עוברים טלטלה, והסרט עוקב מאד ברגישות אחרי הטלטלה הזו. שאלות של חיים ומוות, הזכות לחיים על גווניה, פחדים, תהיות, הורות וילדות – הכל מתערבב בצורה נפלאה ב"שבוע 23".

ראיתי כבר הרבה סרטים שדנים בהפלות, אבל כמעט אף אחד מהם לא עשה זאת בצורה כזו. המצלמה של אוהד לא מתערבת בנעשה, וגם אוהד עצמו נשמע רק דרך היומן של זוגתו, רחל. בתחילת הדרך ההורים שלה מבקשים ממנו שלא לנסות להשפיע על ההחלטות של רחל, והוא אכן עושה זאת. בשום מקום בסרט אף אחד לא מכריח אף אחת להחליט, זה התינוק שלה, הרחם שלה, החיים שלה. היא לבד מחליטה מה קורה, וגם כשאוהד אומר את דעתו, זה נשמע דרך הקול שלה, המילים שלה. 
למעשה, להוציא את אביה של רחל, כומר שווייצרי, אף גבר לא מדבר בסרט. אפילו לא אוהד עצמו, ששואל שאלה אחת את אמא שלו בקשר לשעון על הקיר – שמצביע, כמובן, על הזמן ההולך ואוזל טרם ההחלטה, הלידה, והמוות.
כמובן שלאורך הסרט אי אפשר שלא לשאול את השאלה הזו בעצמנו – מה אנחנו היינו עושות אם היו אומרים לנו בצורה חד משמעית שיוולד לנו ילד נכה? תינוק עם מגבלות? הסרט לא מנסה לענות לנו על השאלות האלו, והוא לא, בשום צורה, פרסומת לעמותת אפרת. אבל הוא בהחלט לא נלחם עם עצם השאלה, ורואה בה שאלה לגיטימית, שראוי ואף צריך שתישאל. מצד שני, הסרט מבהיר היטב מי יכולה לשאול את השאלות האלו ומי לא, ולמי יש זכות על הגוף של מי.
בנוסף לשאלות הפילוסופיות והקיומיות העולות מהסרט, מדובר בחוייה אסתטית. הסרט מצולם מדהים, כנראה בזכות העובדה שהבמאי, הצלם והעורך הם אותו אחד – אוהד מילשטיין, שהוא גם אמן. אבל אי אפשר היה לעשות את הפרויקט הזה בצורה כה מדהימה בלי לקחת צעד אחד אחורה, לנתק את האגו שמאפיין כל כך הרבה במאים, יוצרים והורים, ולהבין שיש כאן משהו גדול יותר, שרק כאשר נותנים מקום לכולם – היצירה נעשית שלמה, והחווייה מתעצמת. 
אמנם מילשטיין עשה הכל בעצמו בסרט הזה, והדבר החשוב ביותר שהוא עשה היה לשים את האגו בצד, ולהיות ביחד – יחד עם זוגתו, יחד עם המשפחה, יחד עם הסרט. סרט עושים באהבה וברגישות, או שלא עושים בכלל.
ליאור אלפנט
ולסיכום :

ארבעה כוכבים.

אין תגובות:

פרסום תגובה