פלורנס פוסטר ג'נקינס

בדרך לסרט החדש של סטיבן פרירס, "פלורנס פוסטר ג'נקינס", פגשנו ברחוב מישהו שגם הלך לאותה הקרנה. אני ות' אמרנו שאנחנו מקוות שיהיה סרט כיפי, והוא הפטיר – "נמאס כבר ממריל סטריפ". בדרך כלל אני נותנת למשפטים כאלה לעבור לידי, אבל בגלל שהתווספו למשפט הזה כל מני תקוות לגביי המשך הקריירה וחייה של סטריפ, דבריו של הבחור המשיכו להדהד בראשי במהלך ההקרנה. אישית, ממש לא נמאס לי ממריל סטריפ. לא רק שחקנית ענקית בעיניי, אלא גם אקטיביסטית שבשנה האחרונה הקימה חממה לתסריטאיות מעל גיל 40, כדי לעזור להן להתקדם בתעשייה אייג'יסטית וסקסיסטית, שרק חוסמת אותן. כבר שמעתי מספר התבטאויות של סטריפ לגבי גילדות בתעשיית הקולנוע, ולאורן הליהוק שלה בסרטו החדש של פרירס הופך ליותר מתבקש, וגם יותר מעניין.

"פלורנס פוסטר ג'נקינס" מבוסס על חייה של הפילנתרופית, הזמרת ואשת החברה הגבוהה (כי פעם זה היה עיסוק) בעלת אותו השם, אותה מגלמת מריל סטריפ. היא חיה עם בן זוגה, סנט-קלייר בייפלד, שמגולם בצורה נהדרת על ידי יו גרנט, שחשבתי שכבר נעלם מחיינו מזמן. פוסטר ג'נקינס עשירה מאד, ואת הכסף שלה היא משקיעה במוזיקה, בין אם על ידי תרומות, ארגון ערבים, או לקיחת שיעורים. במסגרת השיעורים היא שוכרת את שירותי קוזמה מקמון (סימון הלברג, שחקן קומי מעולה), שילווה אותה בפסנתר. שתי בעיות מלוות את פוסטר ג'נקינס: הראשונה, יש לה עגבת מבעלה הראשון והיא היתה אמורה למות כבר מזמן, והשנייה – היא לא יודעת לשיר. אבל בעוד גברת פוסטר ג'נקינס מודעת מאד לבעיה הראשונה, לבעיה השנייה היא לא מודעת בכלל.

הדיסונסס בין הכישרון הלא-קיים לבין הרצון והשאיפות של פוסטר ג'נקינס יוצרים את כל מה שמצחיק, כמעט, בסרט. אבל בגלל שזה קו העלילה הברור של הסרט, אני פחות רוצה לדבר עליו, ומעדיפה להתמקד בשני דברים אחרים – פמיניזם ומשפחה. הסרט של סטיבן פרירס לא עוסק רק בזמרת כושלת שלא מודעת לעצמה, אלא בחיפוש אחרי אהבה, חום, ומשפחה – כל סוג שהוא. בייפילד מחפש אהבה פיזית – הוא נשוי לפוסטר ג'נקינס אך הם לא מקיימים יחסי מין בגלל המחלה, והוא חי בזוגיות עם אישה אחרת, אך ממשיך לאהוב את פלורנס בכל ליבו (בהתחלה לא האמנתי, אני מודה). פלורנס עצמה מחפשת אהבה, חום ומשפחה, ומוצאת אותן לא רק בזרועותיו של בייפילד, אלא גם במוזיקה עצמה. יותר מכך, באחת הסצנות היפות ביותר בסרט היא מנסה לנגן בפסנתר אצל מק'מון המורה, אך לא מצליחה בגלל בעיות בכף היד. היא מנגנת ביד אחת, ומק'מון מצטרף ביד השנייה. במשך מספר דקות קצרות, המוסיקאי השאפתן הצעיר ותלמידתו המבוגרת והחולמנית הופכים למשפחה אחד עבור השנייה, ומק'מון, שלא הצליח להעריך את מי שעומדת מולו, פתאום נפתח. גם הוא זקוק לאהבה, ובזכות המוזיקה הוא מקבל אותה.

אבל לא רק אהבה מובילה את הסרט, אלא גם מסר קלישאתי אך נכון תמיד של "אל תסתכלו בקנקן". פוסטר ג'נקינס נראית כמו זמרת אופרה אבל היא לא, בייפילד נראה כמו בוגד נחלולי אבל הוא לא רק, ונשים צעקניות וגברים ציניים הם ממש לא רק כאלו. כך, הסצנה השנייה הטובה ביותר בסרט היא זו שבה דמותה של אגנס סטרק (נינה אריאנדה) שבתחילה צחקה בהיסטריה משירתה של פוסטר ג'נקינס, צורחת על חבורת חיילים במדים שיפסיקו לקלל, לצחוק, ולבוז לזמרת שעל הבמה. בנאום חוצב להבות שגוער בכל מי שנמצא באולם – אם זה אולם המופעים או אולם הקולנוע, סטרק הבלונדינית חובבת המסיבות עושה בית ספר להתנהגות לצופים ולצופות, משני הצדדים. זאת סצנה של אחווה נשית טהורה, שבה נשים מתגייסות אחת למען השנייה, כנגד כל הציפיות והסיכויים.

וכאן אנחנו מגיעות שוב לליהוק. גם סטריפ, כמו פוסטר ג'נקינס, משקיעה את הכספים שלה בעזרה לציבור. פוסטר ג'נקינס עושה זאת מכיוון שהיא מרגישה חיה במוזיקה, ומצאה שם בית, ואילו ביתה של סטריפ הוא הקולנוע. יותר משבעים סרטים, פרסים, ראיונות, מסכים ובמות – המשחק הוא חייה של סטריפ, והיא נותנת לו בחזרה. אבל לא רק לקולנוע, אלא לנשים. כי אנחנו צריכות לעזור אחת לשנייה, כי מי שיודעת ויכולה – נותנת לאחרת. כי אחרת – החיילים הקטנים של הפטריארכיה ימשיכו לצחוק עלינו לנצח.

לסיכום – סטיבן פרירס כבר הוכיח בעיניי שהוא יודע היטב לביים נשים מבוגרות ולהפוך אותן לדמויות שלא צוחקות עליהן, אלא איתן. לכאלו שלא מרחמות עליהן, אלא חומלות עליהן. הוא עשה זאת עם פילומנה, עם המלכה, עם גברת הנדרסון, ועכשיו עם פוסטר ג'נקינס. אם הוא ימשיך ככה, לא אכפת לי שהוא יביים נשים בסרטים על נשים. הוא מדהים בזה. כמו כן כל שאר השחקנים נפלאים גם הם, מה שהופך את פלורנס פוסטר ג'נקינס לאחד הסרטים הכי מהנים, גם אם עצובים, שיש עכשיו בקולנוע.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

עובר בכדל

ארבעה כוכבים