פרינסס שואו

הגעתי לראות את "פרינסס שואו" בלי לדעת יותר מדי מי זה קותימן, שמעתי קצת על הפרוייקט שלו, אבל אני לא מבינה גדולה במוזיקה ובמה שקורה בתעשייה המוזיקלית בארץ, ואיכשהו הוא תמיד עבר לי מתחת לראדר. למעשה, כל כך לא הערכתי נכון את היוצר, שאמרתי לחברתי ק' שהגיעה איתי להקרנת הבכורה – יש הופעה אחרי זה, אבל לא חייבות להישאר, אפשר לברוח. היא אמרה שסבבה. נשארנו עד הסוף. והייתי נשארת עוד.

"פרינסס שואו", סרטו התעודי של עידו הר, עוסק במפגש האינטרנטי בהתחלה, והאמיתי בסוף, בין סמנתה, אישה שחורה שעובדת כאחות סיעודית בניו-אורלינס, וקותימן, מוזיקאי מקיבוץ בדרום ישראל. סמנתה כותבת שירים על חייה ושרה אותם ליו-טיוב, קותימן מחפש מוזיקה ביוטיוב, ויוצר ממנה מוזיקה חדשה. במסגרת החיפושים הוא נתקל בערוץ שלה, ומשתמש בשיר שכתבה – והשאר היסטוריה. או לפחות יהיה היסטוריה.

זה סרט מרגש בצורה יוצאת דופן, ומצליח לגעת בהמון רבדים – בעיקר בזכות דמותה המדהימה של סמנתה, שמכניסה אותנו הצופות, כמו גם את כל העולם שיכול לצפות בה ביוטיוב, אל חייה – וחייה אינם קלים, בלשון המעטה. ישנה החלטה ברורה לעסוק לא רק בשירה ובמוזיקה, אלא גם בהיסטוריה של סמנתה ובחייה הפרטיים, בצורה שאינה מציצנית, אלא מלאת הערכה לדמויות, ולדרך שבה היא ושאר הדמויות מתמודדות עם ההיסטוריה של עצמן. השימוש במוזיקה, כמו גם בעריכה, בצילום, והבחירות שנעשו בבחירת הסרטונים שיוקרנו בסרט עצמו – כולם הופכים את "פרינסס שואו" לחוויית צפייה, וגם שמיעה, בלתי נשכחת. רוצו לראות.

אפשר היה לחשוב שכאן אסיים את הביקורת. אבל לא. כי בכל זאת היו דברים שהפריעו לי בסרט. הם אמנם לא הפריעו לי להתרגש, ואסביר גם למה.

"פרינסס שואו" בנוי כסיפור סינדרלה לכל דבר, והוא גם משווק כך. בחורה צעירה שהגיעה מכלום, והופכת למלכת הנשף לאחר שהנסיך מוצא אותה, מתאהב בה, ומתחתן איתה. כמו בכל האגדות, גם "פרינסס שואו" בנוי כהלכה מבחינה מגדרית-אגדתית: אנחנו יודעות הכל על סמנתה, אנחנו לא יודעות כלום על הנסיך-קותימן. נתחיל מכך שאנחנו לא יודעות את שמו. הוא "קותימן", כמו הנסיך. היא, סמנתה מונטגמרי. אנחנו יודעות איפה היא גדלה, כמה אחיות יש לה, מי המשפחה שלה – לעומת האגדות, שבהן לגיבורה אין אמא, לסמנתה אין אבא. אבל האמת? גם לא בטוח שאמא שלה נמצאת שם, אם לוקחות בחשבון את ההיסטוריה שלה (לא אחשוף על מנת לא לספיילר). אנחנו יודעות את כל סיפור המסע של סמנתה מא' ועד ת', היא לא סותמת את הפה, מדברת לכל מי שרוצה לשמוע, ולמי שלא רוצה – גם. חשופה מרצונה החופשי, אבל גם מבחירה של הבמאי. והוא? כלום. שום דבר. שקט לאורך כל הסרט, מוציא אולי שתי מילים. יושב עם גב זקוף על יד המחשב. היא מוקפת באנשים, והוא בודד. הוא הגאון השקט, החושב, זה שיגלה אותה, האישה שרק מחכה לו, שיוציא החוצה את הכישרון החבוי שלה, זה שאף אחד לא רואה. בלעדיו – היא תישאר לנצח לכלוכית, איתו – היא סינדרלה. והוא? נסיך.

נקודה נוספת שראויה למחשבה היא ההיבט הקולוניאלי. באופן המופשט ביותר מדובר כאן בגבר הלבן שמציל את האישה השחורה, תוך כדי שהוא משתמש בה. קותימן לוקח את השירים של פרינסס שואו (שם הבמה של סמנתה) ועושה בהם כרצונו. נכון, הוא עושה בהם כרצונו בצורה מושלמת, אבל זה עדיין כרצונו. סמנתה היא אישה מוחלשת, ממעמד נמוך, שחורה, ועם עוד שלל דיכויים שלא אציין כאן כדי לא להרוס את הסיפור.

קותימן הוא גבר לבן, ממעמד לא ברור, אך הוא מוזיקאי – מקצוע חופשי. הוא לא משלם לסמנתה (לפחות לא בהתחלה), כפי שהוא לא משלם לשאר האמנים שאת הקטעים שלהם הוא לוקח ויוצר מוזיקה משלו (ייאמר כי הוא נותן קרדיט ומעולם לא תבעו אותו, ואף להיפך).

ובכל זאת האגדה הקולוניאליסטית הזו עובדת. ועוד איך. אולי כי כל החיים אנחנו לומדות לחכות לנסיך, אולי כי כל החיים מראות לנו אגדות של דיסני שמלמדות אותנו איך להתנהג. ואולי כי באמת מגיע לה, מגיע לה לסמנתה שמישהו יגלה אותה ויציל אותה,

אז מה אם זה בחור לבן ואילם? שמישהו רק יוציא אותה מהחור הזה, שאנחנו יודעות שהיא רוצה לצאת ממנו. במשך שעה היא מחבקת את כל המוזיקאים והמוזיקאיות שהיא פוגשת בישראל, אליה הוטסה במיוחד, וזה מרגש, כי זה מגיע לה, וזה אמיתי. אולי עכשיו, בזכות הנסיך, כשהיא תחזור הביתה היא כבר לא תהיה כל כך לבד, כמו בפעם הראשונה שהיא הגיעה לתל אביב, ועמדה בחוץ במרפסת.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה כוכבים.

עובר בכדל.