קפה נגלר

תארו לכם שכל אותם סיפורי המיתוס להם נפלתם שדודים בילדותכם יפגשו אתכם שוב באמצע החיים, כשאתם כבר בוגרים. אני לא מדברת על אגדות ויצוריים מיתיים דמיוניים, אלא על אותם סיפורי גבורה, הצלחה ושגשוג שוודאי שמעתם בהקשר לבני המשפחה והמורשת האישית שלכם. עד כמה תופתעו מאותם סיפורים ומהו אחוז האמת הנמצא בתוכם? זהו הרעיון המרתק העומד בבסיס הסרט "קפה נגלר" שביימו מור קפלנסקי ויריב בראל שנאלצו להיפגש פנים אל מול פנים עם ההבדלים שבין המציאות למיתוס.

מור, נכדתה של נעמי קפלנסקי שהיא בעצמה מפיקה ודוקומנטריסטית וותיקה, שמעה במשך כל חייה סיפורים על בית הקפה המפורסם שהיה שייך למשפחת סבתה בברלין. המוסד הוותיק "קפה נגלר" עמד במרכזה של כיכר מוריץ המפורסמת. הוא היה בן שלוש קומות והיווה את מרכז הבילוי התוסס ביותר בשנות ה-20. מי לא ישבו בו לפי סיפורי הסבתא? ברכט וגם קפקא, במאים ושחקנים. עד היום שומרת נעמי בביתה על התמונות וכן על הכלים המפוארים שחותמת שם המשפחה מתנוססת עליהם בגאווה. נעמי מסבירה כי בתקופתה לא היה נהוג שהבמאי מפנה את המצלמה כלפי עצמו ולכן לא מצאה לנכון לביים סרט על המוסד המשפחתי המפורסם. את המשימה לוקחת על עצמה כאמור, מור הנכדה.

כשמור מגיעה לברלין היא נתקלת בשרשרת של טעויות ותרחישים שלא ציפתה להם: הבניין של בית הקפה כלל לא קיים ואיש לא ממש שמע עליו. מומחים רבים של העיר ותרבותה מבטלים את סיפוריה של מור מכל וכל. בשלב מסויים מצטרפת נעמי לנסיעה ונדמה כי השתיים מצליחות לגלות מכר שהתרוצץ בבית הקפה בהיותו ילד אך המפגש המרגש ישא עמו גילוי מאכזב בהמשך. מור אובדת עצות. בהמשך יגלה הדוד שלה אמת אחרת שסופרה לו לדבריו על בית הקפה, אמת שנעמי לא ממש רוצה לשמוע ואינה מסכימה עמה. בפני מור עומדות שתי ברירות: לשבור לסבתא שלה את הלב ולגלות לה את שאירע, לקפל את הצוות ולשוב הבייתה, או לביים את המציאות כך שתהיה דומה לסיפורי הילדות.

כאמור הרעיון בבסיסו של הסרט מרגש למדי ואף אני לא יכולתי להתנתק מהזיכרונות המיידים שעלו בי בעקבותיו, מסבתי שלי וסיפוריה של אירופה שלפני המלחמה. הבחירה של מור, לערער את האמת המתועדת ולמהול אותה בבדיה, שמהווה אמת עבור מי שמשוכנע בה כל כך משחר ילדותו מעניינת לכשעצמה. אולם צופי דוקו מיומנים יותר יעלו מיד שאלות על הסיפור, כפי שהוא נרקם בסרט. האם באמת יכול להיות שבשלב התחקיר לא נתגלה לבמאים כי הבניין הוותיק כבר אינו קיים? שההיסטוריונים לא מכירים בקיומו של המוסד? האם אחת הסצנות הבולטות בסרט, בהן מגיעה מור לבית מגורים בו היא סבורה שהתגוררה משפחתה, ומגלה שמדובר בטעות היא סצנה אותנטית? כיצד נעמי, המנוסה בדוקו, לא עלתה על הקושי בו נתקלה מור?

התשובות כמובן, נמצאות רק בידיי היוצרים אך אל לנו לשכוח שמרבית היצירות הדוקומנטריות כיום מהוות תמהיל חזק של אמת ובדיה. ב"קפה נגלר" כנראה שעשייה זו בולטת יותר לעין, הן בשל מבנהו הקטוע של הסרט, המכיל סצנות אותנטיות ומרגשות לצד כאלו המרגישות מאולצות. לטעמי, גם מגרעה זו והשאלות הצומחות ממנה לא פוגמות בהנאת הצפייה. בראל וקפלנסקי מצליחים לגזור ולהדביק פסיפס של המונח זכרון וליצור מחווה משעשעת לקולנוע העוסק בנושא זה. הסצנות האמינות יותר מחפות על סצנות שעובדות פחות והזיכרון המתמוסס שנבנה מצליח לחלחל אל הלב. אם תמיד התהוותה עבורנו אותה האמת אחריה תרים במאים בכל כוחם בקולנוע הדוקומנטרי, הרי שקפלנסקי ובראל מבקשים לומר שהיא בכל מקרה אינה קיימת או חמקמקה מידי בידיו של היוצר, וכל שנותר לו הוא לברוא אותה מחדש.

מור קומפני

ולסיכום :

כוכבים 4

עובר בכדל