בשבוע האחרון ראיתי
שני סרטים תעודיים מעולים, שניהם ישראלים, שניהם גרמו לי לבכות. על "פרינסס
שואו" כתבתי כאן לא מזמן, ועכשיו עולה גם "מי יאהב אותי עכשיו"
סרטם של האחים תומר וברק הימן – שהוא בעיניי אחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה.
וזה כולל גם את העלילתיים, למרות שאני לא נוהגת להשוות.
"מי יאהב אותי
עכשיו" מספר את סיפורו של סער מעוז, גבר הומוסקסואל בן 40, שחי בלונדון, בעוד משפחתו
הענפה (שבעה ילדים ושני הורים) חיה בקיבוץ בדרום הארץ. הסרט מלווה את מעוז בשגרת
יומו, ואת יחסיו הלא פשוטים בעליל עם אביו, אמו ואחיו. בנוסף למשפחה הביולוגית
אנחנו מתוודאות גם למשפחה התרבותית של מעוז – מקהלת הגברים הגאים של לונדון.
הסרט
עצמו מלווה לכל אורכו בשירים של המקהלה, חזרות והופעות שלה. עד כאן נשמע סיפור
פשוט למדי, שאין בו שום דבר לכתוב עליו הביתה. אבל זה לא המצב. מעוז נשא HIV כבר מספר שנים – והיום עובד בוועד למלחמה באיידס – והמסע שלו עם
המחלה, כמו גם ההתמודדות של משפחתו הדתייה עם הנטייה המינית שלו ועם המחלה, מהווים
את לב הסרט.
אנחנו ב-2016, והאמת
היא שהייתי בטוחה, או לפחות קיוויתי, שלהיות נשא HIV זה משהו שכבר כולם עיכלו, יודעים ויודעות איך להתמודד איתו,
והסטיגמה והבורות הם כבר נחלת העבר. מסתבר שלא. הייתי תמימה. הומואים כבר אפשר
לקבל, הומואים נשאים קשה הרבה יותר. באחת הסצנות הקשות ביותר בסרט אומר אחיו של
סער לסער כי הוא מפחד שסער ירים את הילדים שלו. סער שואל אותו אם הוא בכלל פתח ספר
וקרא משהו על המחלה. האח שותק. הבורות בכל מקום, והסרט הזה מראה יותר מהכל – אנחנו
עוד לא שם. אפילו לא קצת.
סער מעוז מקבל את
המצלמה בפתיחות בלתי רגילה, אבל מה שיותר מדהים ממנו, כי הוא הדמות הראשית והיתי
מצפה ממנו להיות פתוח, זה ההורים שלו.
אביו הוא דמות מדהימה פשוט, שנדמה שמישהי
היתה צריכה לכתוב אותה אם לא היתה קיימת, וכך גם אמו. היות והסרט עוקב אחרי סער
תקופה מאד ארוכה, יפה את המשפחה כולה, וגם סער, עוברים
שינוי מהותי בנוגע אליו, למחלה, לחיים ולמוות.
באחת הסצנות בסרט
אומר חבר טוב של סער, ובן זוגו לשעבר, שכשהוא קיבל את ההודעה על כך שהוא נשא HIV המחשבה הראשונה שעלתה לו לראש היא: "מי יאהב אותי
עכשיו". הסצנה הזו מלווה את כל הסרט, ונתנה לו גם את שמו. לאורך הסרט אנחנו
מגלות שתי משפחות – אחת שהפכה למשפחה התומכת של סער בלונדון, המקהלה, ואחת שלמדה
לאהוב אותו ולקבל אותו תוך כדי תהליך מדהים שנעשה, אני רוצה להאמין, גם בעזרת
הסרט. וחשוב מכל – "מי יאהב אותי עכשיו" לא שואל רק את המסביב, בסרט
ישנו תהליך פנימי של סער מעוז לאהוב ולקבל את עצמו, לאהוב את עצמו עכשיו. ודרך
התהליך הזה, מעוז מצליח ללמד את כל הסביבה שלו להיות שם בשבילו, לקבל אותו, ולתת
לו בחזרה.
אני לא יודעת מה נעשה
בתהליך העבודה של הסרט, אבל אני מנחשת שעצם קיומו, ועצם נוכחות הצוות והעובדה
שהסרט הזה בכלל נעשה, תרמו לא מעט לשינוי המשפחתי, וזה חלק מהקסם הדוקומנטרי, ושוב מוכיח כמה כוח יש לקולנוע, וכמה הוא יכול לשנות את העולם שלנו, ולעזור לנו להיות
בני אדם טובות וטובים יותר. והאמת היא, שרק מצפייה בסרט הזה זה יכול לקרות, כי
אולי אני תמימה וחושבת שכבר התקדמנו, אבל כנראה שלא.
"מי יאהב אותי עכשיו"
הוא סרט מרגש בצורה בלתי רגילה, עם סיפור שלא יכול לעזוב לכן את הלב. לכו לראות
אותו בבקשה, לא תתחרטו. ואני בטוחה שאחרי הצפייה, התשובה לשאלה בשם הסרט תהיה
פשוטה מאד – "אני".
ליאור אלפנט
ולסיכום :
חמישה כוכבים
לא עובר בכדל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה