ברוקלין

מתוך שמונת הסרטים המועמדים השנה לאוסקר על "הסרט הטוב ביותר", רק שניים מספרים את סיפורן של נשים, וגם הם בויימו על ידי גברים. האחד הוא "חדר", שאותו טרם ראיתי, והשני הוא "ברוקלין" – סיפורה של מהגרת עבודה אירית שבמקרה לא נקרא על שמה אלא על שם המקום אליו היא מהגרת.

"ברוקלין" מבוסס על ספר שכתב גבר, תסריט שכתב גבר, בסרט שביים גבר – וכולם מספרים את הסיפור המדהים של האישה שעזבה את ביתה כדי לעבוד בחו"ל, והשתנתה.

ובקצת יותר מילים – "ברוקלין" מספר את הסיפור של אייליש (שירסה רונאן), שעוזבת את ביתה בעיר קטנה באירלנד, ומשאירה מאחור את אחותה רוז ואמה, ועוברת לעבוד בחנות כלבו בברוקלין, ולגור באכסנייה של הגברת קוה (ג'ולי וולטרס). בברוקלין היא עוברת התבגרות נפשית ומינית כשהיא פוגשת את טוני (אמורי כהן), צעיר איטלקי חמוד. סיבות משפחתיות גורמות לה לחזור לאירלנד לתקופה קצרה, שם היא פוגשת את ג'ים (דומנול גילסון), ותוהה על המשך חייה.

הדבר הכי טוב ב"ברוקלין" זה ששום דבר בסרט לא צפוי. בחלק הראשון של הסרט הייתי בטוחה שהולך להיות כאן סרט על מהגרות עבודה והחיים הקשים שלהן, וכבר דמיינתי איך אני הולכת לכתוב ביקורת שתתאר את חייהן והדילמות שהן מתמודדות איתן, הניתוק המשפחתי, הריחוק וכו', אבל אז פתאום, משברון לב ועצב, החיים של אייליש משתנים כליל בעקבות המפגש שלה עם טוני. אז נכון, אין ספק שמערכות יחסים ואהבה משנים את הדרך שלנו להסתכל על העולם, אני לא מפקפקת בזה בכלל. אבל התלישות של אייליש מהמקום מתהפכת כמעט ברגע, ומדיכאון קיומי ברוקלין הופכת לבית. אין ספק ש"הבית הוא איפה שהלב נמצא", אבל עדויות של מיליוני מהגרות ומהגרי עבודה יעידו אחרת. טוני כמו מרפא את כל הפצעים של אייליש, הוא מציל אותה מחיים אומללים. זה נהדר, אבל אני מקווה שאף אחת ממהגרות העבודה לא תראה את הסרט הזה, כי כאן נגמרת המציאות ומתחיל הקולנוע והפנטזיה – גבר לא יציל אותך. את אלפי קילומטרים מהבית, את שולחת כסף הביתה ואת מתגעגעת, כל כך.

ואז, עד שהתרגלתי לזה שאייליש, שהיא אישה מדהימה לגמרי ושירסה רונאן מגלמת אותה בצורה יוצאת מהכלל, מוכנה לוותר על העצמאות שלה לטובת הדברים שטוני מבקש ממנה, היא נוסעת לאירלנד בגלל נסיבות משפחתיות עגומות. שם היא פוגשת את ג'ים, והם מנהלים רומן אפלטוני מלא ברמיזות מיניות – אבל לא מיניות מספיק, כיאה לתקופה. הסיבה שהיא בכלל פוגשת אותו היא כי אייליש לא מספרת למשפחתה או לחברותיה שהיא בעצם נשואה לטוני, ובזכותו יש לה חיים ממש טובים בארצות הברית, והיא מאושרת. היא מפחדת לספר להם, כי היא יודעת שהם לא יצליחו להבין שהיא מאושרת בלעדיהם, ושטוב לה הרחק מהבית. בגלל שהיא שותקת, הם מנסים בדרך היחידה שהם מכירים להשאיר אותה בבית – וזה בעזרת גבר.

אייליש משחקת את המשחק, ונראה שג'ים באמת מוצא חן בעיניה, אבל בסופו של דבר היא נאלצת לבחור בין שני הגברים, שמסמלים את שני המקומות – ג'ים המקומי, וטוני האמריקאי, שהוא בעצם איטלקי אבל זה לא באמת משנה (כמו שאניטה אומרת בשיר "אמריקה" בסיפור הפרברים: "אמא שלך פולנייה, אבא שלך שוודי, אבל נולדת פה וזה כל מה שאתה צריך").

את המקומות היציבים בחיים, גם אם במולדת וגם אם בחו"ל, מסמלים הגברים. הגברים הם היציבות, הנשים הן אלו שמתערערות ומתנדנדות בינהם. הם, בסופו של דבר, החזקים. ולא שאייליש לא אישה חזקה – ברור לגמרי שטוני מאוהב בה עד כלות והיא מסובבת אותו בהתחלה. היא אומרת את מה שהיא רוצה והיא מחזיקה מעמד גם בלעדיו במשימה הקשה הזו שזה להיות מהגרת עבודה, אבל איכשהו זה לא תופס עד הסוף, והיא צריכה אותו.

ואחרי שאייליש מחליטה קורה משהו נוסף שהופך את הסרט, שהתחיל כסרט מנקודת מבט שאני אוהבת על נשים, הפך לסרט שמסתכל על נשים ככאלו הזקוקות להצלה, והגיע שוב לנקודה שאני אוהבת יותר: אייליש מספרת מהניסיון שלה לאישה אחרת, שהולכת לעבור מסלול דומה. בפעם הראשונה שאייליש עלתה על הספינה לארה"ב, היא קיבלה עזרה מאישה. והפעם היא הולכת לעשות את אותו הדבר. התפקיד שלה, כאישה בטוחה בעצמה ויציבה (בגלל הגבר, אבל זה לא משנה למה במקרה הזה), הוא לעזור לנשים חלשות ופחות בטוחות ממנה. אנחנו צריכות לספר את הסיפור שלנו לנשים אחרות, לתרום מהניסיון שלנו, ודרך כך ליצור "רשת ביטחון" – מקום בטוח לנשים להיות בו. נשים חזקות יעזרו לחלשות יותר, זאת הדרך האמיתית שלנו לשרוד בעולם הזה. זאת הדרך שלנו לספר את ההיסטוריה שלנו ולקבל חיזוקים אחת מהשנייה. בחמש דקות אייליש עושה לאישה המפוחדת מין סוג של "מנטורינג", שזו תזכור כל חייה, ויעזור לה לעבור את הימים הקשים שבדרך. אייליש קיבלה את זה קודם, עכשיו היא צריכה להעביר את זה הלאה, והיא עושה זאת.

יש כמה נקודות אור בנוסף, בעיקר המשחק והצילום המצויינים, אבל בסופו של דבר מדובר שוב בסיפור של אישה שמסופר על ידי גבר ולכן גברים הם הגיבורים והמצילים. רק הפעם התסריט טוב, השחקניות והשחקנים טובים, והצילום נפלא.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה כוכבים

עובר בכדל.