כשהגעתי לראות את
"להילחם על זה" ציפיתי לסרט אגרוף הוליוודי קלאסי. לא באתי עם ציפיות למאסטרפיס
וגם לא למסרים חתרניים. אך עדיין התאכזבתי לגלות שגם כסרט אגרוף טיפוסי הוא פשוט
סרט בינוני.
הסרט מתחיל כאשר מיילס
טלר, המשחק את המתאגרף ויני פזיינזה, מגיע לשקילה כשלצדו האחד חברו ולצדו השני הבחורה היפה שהוא
יוצא איתה, זאת שקילה שלפני הקרב באיחור אופנתי במיוחד, בהליכה מלאת ביטחון בהילוך
איטי עם מוסיקת היפ הופ משנות השמונים ברקע. הסצנה, שמתחילה כהבטחה לסרט מאוד קול,
בעצם לא מקיימת. אפילו הסצנה עצמה מאכזבת כאשר כדי להצחיק הבחורה היפה מועדת
ונופלת, וויני אפילו לא עוצר כדי לעזור לה. הנשים בסרט ממשיכות להיות בעיקר
אובייקטים קישוטיים מסוג זה, אבל לזה אגיע בהמשך.
מה שמחזיק את הסרט
הוא בעיקר המשחק החזק של טלר, המשחק את המתאגרף האגדי בכישרון וכריזמה עצומים. לשאר
השחקנים יש יכולות משחק מדהימות אך הם לא ממש מיישמים אותן בסרט בגלל התסריט
והבימוי הקלישאתיים. קירן היינדס, למשל, המשחק את אביו של ויני, לא מצליח לממש את
פוטנציאל המשחק שלו, וקייטי סגל האדירה פשוט מבוזבזת. גם אהרון אקהרט המוכשר לא
באמת מלהיב.
הסרט בסך הכל בסדר.
הוא מצולם יפה, המוזיקה עושה את העבודה. התסריט צפוי, אך אף אחד לא באמת מגיע לסרט
כזה כדי להיות מופתע. ובכל זאת משהו חסר. הסרט מצחיק רק לעתים רחוקות, הוא דרמטי
אבל לא מספיק סוחף, והוא לגמרי לא מתוחכם.
הסרט מתאר את סיפורו
של פזיינזה, מתאגרף איטלקי אמריקאי שנאבק בכל כוחו לחזור לזירה לאחר שעבר תאונת
דרכים שכמעט והשאירה אותו משותק. הסיפור הוא בעצם סיפור אמיתי על התגברות מדהימה
כנגד כל הסיכויים, סיפור של מלחמה וניצחון בגוף ובנפש. אך הסרט השאיר אותי בהרגשה
קצת מוזרה. על מה בעצם ויני נלחם? הוא הרי לא נלחם על האפשרות לחזור ללכת או לתפקד
כאדם עצמאי. הוא נלחם על היכולת להילחם בזירה. להתאגרף. ללכת מכות עם גברים אחרים
עד שאחד מהם נופל ולא מצליח לקום. עבור ויני האגרוף הוא הכל. הוא האוויר לנשימה.
הוא הגבריות שלו. הסרט מתאר את חזרתו לאימון כל כך מעט זמן לאחר הפציעה כמעשה חסר
אחריות ומסוכן, כאשר הוא יכול היה בעצם לאבד הכל, גם את היכולת ללכת.
רוב הסרט ישבתי לחוצה
שמישהו בסרט יפגע בעצמו, כי היתה תחושה מאוד חזקה שלא רק ויני אלא גם הגברים
האחרים בסרט לא יודעים לשמור על עצמם ולמרות שהם חזקים, מתאגרפים, חיות פראיות, הגבריות
שלהם בעצם עדינה ושברירית. ויני לא מוכן לתת לגוף שלו להחלים בנחת כי הוא חייב
לחזור להתאגרף. המאמן שלו, רוני (אקהרט), הוא אלכוהוליסט שלא ממש מביאים לנו את
סיפור הרקע שלו אלא מראים סצנות קלישאתיות שלא היו מביישות את "בברלי הילס
90210" בהן הגברים האחרים בסרט צריכים להיאבק בו כדי שלא ינהג שיכור. הגברים
בסרט מתעקשים לעשות הכל בדרך שלהם ומסרבים לעזרה עד שמכריחים אותם לקבל אותה.
אז שאלתי את עצמי איך
הוא בעצם מנצח למרות שהגבריות שלו כל כך חלשה? אולי בגלל שבסופו של דבר כולם
עומדים מאחוריו. הוא יודע שזה מעין משחק, בו הוא יילחם לעשות הכל עד המוות, אבל
כולם יהיו שם בשבילו. יעזרו לו להחלים. ירימו אותו כשהוא נופל. יתפסו אותו כאשר הוא
לא יכול לתפוס את עצמו, כמו שאף אחד לא תפס את הבחורה שנפלה בתחילת הסרט אך ורק
למען הבידור שלנו. זה מה שמאפשר לגברים בסרט בסופו של דבר "להילחם על
זה".
מה שמביא אותי לשאלה
מה קורה אם את צופה בסרט ונמצאת ב-52% של האוכלוסיה שאינה גברים? הנשים בסרט היו מצד
אחד אובייקטים לקישוט בתפקידי חשפניות והחברות המתחלפות היפות של ויני, ומהצד השני
דמויות עם מעט פוטנציאל שלא נתנו להן ממש להתפתח. אמא של ויני, אותה משחקת סגל, מתוארת
באופן קלישאתי, כאשר כל הסרט היא נמצאת בתוך הבית, במטבח או יושבת מול פסלי הדת
שלה ומסרבת לצפות בקרב כי קשה לה לראות את בנה נפגע. אחותו יכולה היתה להיות דמות
מעניינת אם היו נותנים לה יותר משורה אחת.
זה אמנם סיפור אמיתי,
אבל קשה לי להאמין שהאם, האחות והדלת המסתובבת של החברות שנראו כמעט אותו הדבר
(גרסה איטלקית-אמריקאית של פרסומת של אמריקן אפרל) היו כל כך שטוחות ולתסריטאים לא
היה שום דבר לומר עליהן. לא ציפיתי שבסרט כזה הדמויות הנשיות יעברו תהליך אבל
לפחות תנו לקייטי סגל להגיד משפט חכם אחד ונצלו את כשרון המשחק האדיר שלה!
----------------------------------------
זהירות: ספויילר --------------------------------------
בסוף הסרט שאלתי את
עצמי "ומה עכשיו?" הוא התגבר על קושי עצום וניצח בקרב כנגד כל הסיכויים
אבל מה עכשיו? יהיה עוד קרב? ומה שחשוב הוא התוצאה ולא המסע? כנראה שבעולם הגברי
של הסרט, בעולם של הגבריות השברירית, התשובה היא כן.
--------------------------------------------------------------------------------------------------
מאיה פז
ולסיכום
2.5 כוכבים
לא עובר בכדל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה