יום שישי, 13 במאי 2016

ההר

חיכיתי זמן רב לסרטה של יעל קיים "ההר" מכמה סיבות. הראשונה, אני מכירה את יעל הרבה שנים ועבדנו ביחד, השנייה, בשנה האחרונה הסרט רץ בהמון פסטיבלים, זוכה ואפילו הוקרן במוזיאון ה"מומה" בארה"ב, מה שעוד יותר עורר את סקרנותי, והאחרונה – אני מחכה לכל סרט ישראלי שנעשה על ידי אישה, בטח אם הוא סרטה הראשון, אין מה לעשות.

והנה, ההמתנה הסתיימה. "ההר" עוסק בצביה (שני קליין), אישה חרדית שגרה עם ארבעת ילדיה ובן זוגה בבית הקברות בהר הזיתים, כדי לשמור על נוכחות יהודית במקום. הסרט נע בשני קווי עלילה משולבים, הראשון בתוך הבית – מערכת היחסים של צביה ובן זוגה ראובן (אבשלום פולק), וארבעת ילדיהם, והשני מחוץ לבית – בבית הקברות, על עובדיו, מבקריו הצפוים, ומבקריו הצפוים פחות.
בתחילתו של המאבק הפמיניסטי הבחינו הפמיניסטיות "החדשות" בין שני מרחבים – המרחב הפרטי והמרחב הציבורי. בתאוריה הפמיניסטית המוקדמת, האישה משוייכת תרבותית למרחב הראשון, הפרטי, הכולל את ארבע קירות הבית על כל הכרוך בו – משפחה, זוגיות, ילדים, מטבח. הגברים משוייכים למרחב הציבורי – כל מה שמחוץ לבית, עבודה, פוליטיקה, רחוב. התאוריה הפמיניסטית הבחינה בין המרחבים והסבירה כיצד האישה נענשת על יציאתה מהמרחב הפרטי לציבורי (למשל על ידי הטרדה מינית), וכיצד התרבות הפטריארכלית בעצם מונעת ממנה כל גישה למרחב הציבורי. עם התפתחות הפמיניזם טענו נשים רבות כי גם המרחב הפרטי אינו שייך לנשים, ואפילו הבית הוא ממלכתו של הגבר, וכך לאישה אין למעשה מרחב אליו היא שייכת, ומנגד טענו תאורתיקניות אחרות כי המרחבים משולבים – אין הרבה הבדל בין המרחב הציבורי לפרטי, זוהי הסתכלות מיושנת על העולם, וצריך לעבור הלאה.

ההקדמה הזו נמצאת כאן מכיוון ש"ההר" מראה היטב, בעיניי, את שילוב המרחבים. ונתחיל בשם הסרט ובלוקיישן שלו – ההר. בית הקברות, המקום בו המרחב הציבורי והפרטי מתחברים בצורה הטובה ביותר (בית הקברות פתוח לכולם, כולנו נגיע אליו, ועם זאת – הוא המקום הכי פרטי שיש, בו אנו מתייחדות עם המתים שלנו, מספרות את הסודות שלנו, בשקט מוחלט בתוך כל הרעש שבחוץ). "ההר" הוא סרט לוקיישן, למעשה, המצולם כולו בלוקיישן אחד, פרט לסצנה אחת קצרה אך הכרחית, המתקיימת בירושלים. כאשר צביה יוצאת מההר, ההר כולו הופך למרחב הפרטי שלה, הבית שלה, ואילו ירושלים, העיר, הופכת למרחב הציבורי – המקום אליו היא אינה שייכת בעליל, ולפי הסצנה, כנראה שהיא גם לא מרגישה בו בנוח, כנראה מכיוון שבמשך שנים היא הודרה ממנו, כלואה בביתה, שומרת על הנוכחות היהודית.
אך המרחבים לא מתבטאים רק בצורה טכנית בלוקיישנים. במשך יותר ממחצית הסרט אנו לא יודעות מהו שמה של הגיבורה, שעסוקה יום וליל בהכנת אוכל, טיפול בילדים, ומבט נכסף אל הר הבית. היא בביתה, אך נדמה שזה אינו מקומה, ואף יותר מזה – הבית מקשה עלינו הצופות להכיר את הדמות. האופי שלה נפתח בפנינו דווקא כשהיא בחוץ. מי ששואל לשלומה אלו דווקא האנשים הנמצאים מחוץ לבית, מסתובבים בבית הקברות. הם אלו ששואלים לשלומה, לשמה, מנסים להבין את חייה. המרחב הציבורי והפרטי משתלבים עד לטשטוש מוחלט, בהתאם למגמה העולה בתאוריה הפמיניסטית כיום.  
הסצנה בה נשאלת הגיבורה לשמה היא אחת הסצנות הטובות והמרגשות ביותר בסרט, והיא גם מראה זווית מעניינת נוספת, העוסקת באחוות נשים. שתי נשים, אשר אינן מכירות אחת את השנייה, יושבות יחד ומדברות יותר מאשר כל השיחות שיש לצביה עם משפחתה במהלך הסרט.
השיחה מעניינת ועמוקה, והקרבה בין שתי נשים שלא מכירות אחת את השנייה תורמת למהלך הפמיניסטי בסרט, העוסק לאו דווקא בהר או בדת (למרות שקל להתבלבל), אלא בנשים, נשיות, ופוליטיקה.
בסצנה נפלאה נוספת פוגשת צביה בגבר מדרום קוריאה, ליד הקבר של המשוררת זלדה. האיש מקריא לצביה שיר של זלדה מתורגם לקוריאנית, ולמרות שאינה מבינה מילה (וגם לא אנחנו, הסצנה לא מתורגמת), היא מתרגשת ואנחנו איתה. הקוריאני זר במקום, למרות שהוא דובר את השפה, ואפילו מתרגם את התרבות, אך הוא עדיין זר, וכך יישאר - בגלל המקום ממנו הוא בא, בגלל המראה שלו, בגלל התרבות שלו. כמוהו, גם עבאד, הפועל הפלסטיני במקום, שיוצר שיחות חולין עם צביה כל פעם מחדש, זר לצביה, והפך לזר באדמתו. כך גם האישה ששואלת לשמה של צביה, וכך גם צביה עצמה – מחוץ לבית, כולן זרות וזרים – כולן וכולם מבליטים את המהלך מזרות להיכרות, ואת הצורך בקירבה. כך לא רק שאנחנו מתוודאות לשמה של צביה באמצע הסרט, אלא גם לגופה. צביה היא אישה גדולה, ובמקום להתרחק מהגוף שלה, המצלמה דווקא מתקרבת אליו. אך ככל שהמצלמה והקולנוע מתקרבים – המשפחה מתרחקת. ככל שהצופות מגלות עוד ועוד פרטים (הצופות והקולנוע שהוא המרחב הציבורי האמיתי, הפתוח, הפומבי), כך המרחב הפרטי מתכווץ, מתעוות, כמעט מקיא מתוכו את צביה, עד הסוף.
"ההר" של יעל קיים הוא סרט מרגש, מעניין, ולעיתים מאתגר. הדמות הראשית מדהימה וגורמת לשאר הדמויות במשפחה להחוויר, אך דווקא כאן עוזרות להן דמויות המשנה שמסתובבות על ההר, אשר כל מפגש איתם הוא חומר לעוד ארבעה סרטים. זה סרט שאוהב קולנוע ויודע איך להשתמש בו, אבל לא רק קולנוע – גם ספרות, תרבות, יהדות – ונשים. "ההר" הוא לא סרט פמיניסטי במובן של לצאת החוצה עם שלטים ולהפגין, אבל הוא סרט פמינסטי במובן שקורה תיגר על ההבניות החברתיות שלנו – איך אנחנו מסתכלות על נשים, על משפחה, על הדת, על ריחוק, זרות וקרבה. בנוסף, הצילום נפלא ותעשו לעצמכן טובה גדולה מאד אם תראו אותו בקולנוע, ואני לא אומרת את זה הרבה.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
ארבעה כוכבים
עובר בכדל


אין תגובות:

פרסום תגובה