דני קולינס

בסרטו הראשון של דן פוגלמן כבמאי אנחנו לומדות מסר מאד חשוב – מוזיקת פופ זה השטן, אבל לא משנה עד כמה אתה בן אדם נורא, אם תטריד מספיק פעמים – בסוף יקרה לך משהו טוב. (ההטרדה לא חייבת להיות מינית, היא יכולה להיות כל סוג של הטרדה). אז, לפני שאנחנו הולכות לצחצח שיניים ומהר למיטה בעשר, הנה תקציר העלילה.

דני קולינס (אל פצ'ינו השזוף למדי) הוא זמר פופ מצליח מאד בעשור השישי לחייו. בעקבות תגלית משמחת באמת, הוא מחליט לשנות את כל מהלך חייו, לעזוב את האחוזה שלו, את הסמים ואת ארוסתו הצעירה, ולצאת למסע של גילוי עצמי ומשפחתי. הוא מנסה לחזור לחייו של בנו (בובי קנבל), שלא מעוניין לפגוש אותו, ובו זמנית גם מנהל סוג של מערכת יחסים המבוססת בעיקר על הטרדה עם מנהלת המלון בו הוא שוהה (אנט בנינג).

כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כל כך מוסרני, שמצד שני חוטא במוסר רעוע. מצד שני, הרבה דברים מוסרניים הם לא בהכרח מוסריים. ועל מה אני מדברת? הו, שמחה ששאלתן.
בעוד הסרט לא מפסיק לרמוז לנו שאלכוהול וסמים מוחקים את הבנאדם (עובדה), ושעל מנת להקים משפחה אנחנו צריכות להפסיק את כל השטויות האלה של יחסי מין, סמים וכו' ואולי גם לשמור על עצמנו ולא לתת לאנשים לכתוב לנו שירים – הסרט גם אומר לנו שכסף והטרדה קונסיסטנטית של הסובבים אותנו, יובילו אותנו למקומות טובים. ולמה הכוונה? דני קולינס שוהה במלון הילטון המפואר, ומתחיל עם מנהלת המלון שאינה מעוניינת בו כהוא זה. אך האם איש כמו קולינס יסכים לקבל לא כתשובה? לא. הוא מטריד אותה פעם אחר פעם, מבקש ממנה לבוא איתו לארוחת ערב, מוביל אותה בתואנות שונות ומשונות לחדרו, שותה עמה בקבוקי משקה שלמים, ואף מזמין אותה להופעה שלו. והיא – במקום להעיף אותו לכל הרוחות, בסופו של דבר משלימה עם המציאות ומתכוונת ללכת על זה, עד שמשהו מפריע לה. והמשהו הזה, מה הוא לדעתכן? נכון. התנהגות בלתי הולמת של מוזיקת פופ.

דוגמא נוספת, כדי שלא תגידו שכל מה שהפריע לי היה הטרדה מינית בלתי נגמרת. למר קולינס היקר יש בן שלא מוכן לפגוש אותו. בן מבוגר בשנות השלושים לחייו, עם אשה (ג'ניפר גארדנר) וילדה בת שבע הסובלת מהפרעות קשב וריכוז חמורות. בנו של קולינס, טום, לא מוכן לראות אותו, והוא זורק אותו פעם אחר פעם מהבית. אך הפתעה, כאשר קולינס מגיע עם כסף, טום פתאום משנה את דעתו ומכניס אותו לחייו. תוך מספר ימים השניים הופכים לחברים הכי טובים, עד שמגיעה הטרגדיה – טום תופס את אביו מאחורי הקלעים עוסק בפעילות לא ראויה (החדרת חומרים מסוכנים), והופ! נגמרה החגיגה. אך האם היא באמת נגמרה? מה פתאום. לא אדם כמו קולינס יוותר. הוא נחוש בדעתו ולכן אדם טוב, וכך גם מנסה להסביר לנו הסוכן שלו, כריסטופר פלאמר, אדם שעוסק בעיקר בשתיית מים ושיפוט מוסרי של כל הנשים בסביבה.

דני קולינס הוא סרט רע. הוא רע כי הוא מסביר לנו שבעולם הזה גברים יכולים לעשות מה שהם רוצים כשיש להם מספיק כסף ורצון, וזה לא רק קשור אלינו כנשים אלא בכלל. אבל הוא רע עוד יותר כי הוא לא שם לב שבתוך המסרים המשפחתיים אמריקאיים שקשורים יותר לקוד הייז מאשר לקולנוע של העשור השני של שנות האלפיים, הוא מאפשר לבני האדם להתנהג נורא, ועוד לקבל פרסים על ההתנהגות הזאת. מה שרע בדני קולינס זה לא שהוא עושה סמים, שותה אלכוהול, או חלילה מנגן שירים לא שלו. לא. מה שרע בדני קולינס זאת העובדה שלא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו והוא לא רואה אף אחד ממטר, וגם כשנדמה שכן, זה לא חף מאינטרסים.

עם זאת, אני חייבת לומר שבסרט יש כמה רגעים מקסימים, בעיקר בזכות אנט בנינג שלא נותנת כאן הופעה מדהימה אבל לרגעים היא חוזרת לעצמה, ובזכות אל פאצ'ינו שכשמסיימות לחשוב על איך לעזאזל הוא נהיה כל כך שזוף, אפשר לחייך מזה שרואות שכל העניין די משעשע אותו. בנוסף, יש כמה רפליקות שצחקתי בהן ממש, למרות שפחות מאלו שבהן חשבתי לעצמי בראש – אני לא מאמינה שאני רואה את זה קורה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שני כוכבים 
בכדל - לא עובר.