ג'יי סי צ'נדור,
שהולך ומסתמן כאחד הבמאים המעניינים בהוליווד העכשווית, אוהב לפרק את מודל הגבריות
הקולנועי, ולהעמיד אותה במבחן הישרדות. הקו הזה התחיל בסרטו הראשון
"התמוטטות", התעצם ב"הכל אבוד" וכעת, בסרטו השלישי "שנה
קשוחה מאוד" מגיע לנקודת רתיחה. חבל שצ'נדור, שגם כתב את התסריט, חטא כמו
גברים יוצרים אחרים בכך שלצורך פירוק המודל הזה בעיניו, דרושה אישה מפלצתית. באופן
זה מתקבל עוד סרט המעמיד במרכזו גבר רכרוכי ואישה מניפולטיבית, שלרוב גם אשמה
בחוסר היכולת התפקודית שלו, מרמה אותו תוך כדי שהיא מדשדשת בקומבינזון חושפני
ושפתון אדום ועל הדרך גם מסתמנת כפסיכופטית אנוכית.
"שנה קשוחה מאוד" מביא את סיפורו של אייבל מורלס, מהגר קולומביאני שמנהל
עסק מצליח לסחר והובלת דלק. השנה היא 1981, הידועה בהיותה השנה הקשה והאלימה ביותר
בניו יורק, בה נרשם המספר הגבוה ביותר של מעשי פשיעה. העניינים מתחילים להסתבך
כאשר מורלס רוכש שטח מאנשי עסקים יהודים על מנת לאפשר לעצמו גישה נוחה יותר
למשאיות הדלק. הוא נותן להם מקדמת ענק והם מעניקים לו 30 ימים להחזיר להם את החוב.
במקביל, עסקיו נפגעים על ידי שורה של מעשי שוד, איום ומרמה והוא מואשם בהונאה והעלמת
מס על ידי סגן התובע המחוזי. הוא מנסה לפנות לכל חבריו ומכריו על מנת להשיג את
הכסף ולהגן על משפחתו שנופלת קורבן לאיומים. אם לא די בכך, הוא מגלה כאמור שגם על
אישתו הוא לא ממש יכול לסמוך.
אוסקר אייזק שהספיק לכבוש אלפי לבבות בלהיט הקולנועי של האחים כהן "בתוך
לואין דיוויס" מגלם את מורלס מלא הכריזמה והנחישות, שהסדקים באישיותו מתגלים
רק בשלב מאוחר יותר. אייזק מספק כהרגלו הופעה מצוינת כשלצדו ג'סיקה צ'סטיין, נהדרת
גם היא על תקן הפאם פטאל המחושבת. אבל הכימיה בין השניים, כמו גם הופעותיהם הטובות
לא פחות של ג'רי אדלר, אלברט ברוקס ודיוויד אוילואו לא מצליחות מלהחזיק את העלילה
הרדודה משהו ואת התסריט הלוקה בחסר. בין שיחות סרק, לדיאלוגים משמימים ועד למרדף מכוניות מוצלח אחד, הסרט רווי בהרבה מאוד כלום ומעט התרחשויות דרמתיות מעניינות. אם מוסיפים לכך את סגנון הבימוי האיטי של צ'נדור, שהפעם לא היה טעון ברגעים עמוקים במיוחד או מתח יוצא דופן, מתקבלת יצירה שהיא, אין מנוס מלומר זאת, די משעממת. כזו שבהחלט קשה להמשיך ולעקוב אחריה בעניין אמיתי. הצילום של ברדפורד יאנג (סלמה) נשען גם הוא על המקצב האיטי והאווירה המנוכרת, ונדמה שלא בכדי נכללים בו כמה שפחות צילומי תקריב, וגודש בטו שוט, צילומי מעבר לכתף ואקסטרים לונג שוט. צ'נדור בהחלטה משותפת עם ברדפורד ככל הנראה עשה הכל כדי שהצופה יקבל את מכלול הזוויות המוסריות שמאחורי הסיפור ולא בהכרח יזדהה עם הדמויות. החלטה אמיצה, אבל גם זו שעומדת לרעתו במבחן התוצאה אבל כאמור הנקודה החלשה ביותר בסרט הוא התסריט שקושר את שקיעתו של מורלס בבוץ ישירות לאשתו הסוררת. בלי הרבה תחכום צ'נדור ממחיש בסצנה פשטנית למדי מהו בדיוק תפקיד האישה בעלילה שלו. מדובר בסצנה בה אשתו של מורלס יורה בצבי חסר ישע שהיא ובעלה דרסו קודם לכן על מנת לגאול אותו מיסוריו, בעוד בעלה סובל מחיבוטי נפש.
כפי שיכולנו לראות היטב ב"נעלמת" של פינצ'ר, אמנות הדשדוש בקומבינזון טומנת בחובה לא מעט שקרים, אכזריות ומפלצתיות לצד המוסריות הגברית שאיכשהו מקבלת תמיד משנה תוקף בסרטים מסוג זה. חבל שעוד עושים קולנוע כזה, מבלי להתחשב כלל באמירה הבעייתית המתנוססת מאחוריו, חבל שדווקא צ'נדור עשה קולנוע כזה (כי פינצ'ר יקירי, אליך אני כבר רגילה). חבל עוד יותר שבמאים מתעקשים לכתוב בכל מחיר, גם כשהם לא ממש מצטיינים בכך.
מור קומפני
ולסיכום :
בכדל 0 מתוך 3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה