צלף אמריקאי

"צלף אמריקאי", סרטו המיליון של קלינט איסטווד, מועמד לשישה פרסי אוסקר בטקס הלבן ביותר שראתה האקדמיה בזמן האחרון (אי אפשר לומר שמעולם, כי בכל זאת...). מבוסס על סיפור אמיתי, איסטווד מביא למסך את כריס קליין, צלף בצבא האמריקאי, שנחשב ל"אגדה" בתחומו – הרג אנשים בחסות החוק. אין לי כוונה להכביר במילים על הגבריות האמריקאית אליבא ד'איסטווד, כפי שעשו כה רבים מהמבקרים, או אפילו לדבר על האיכות המערבונית של הסרט – טובים ורעים מוחלטים אחד מול השני בתוך השממה עד הסוף המר. במקום זה אני מעוניינת להתעכב על מה "צלף אמריקאי" אומר לגבי הנשיות האמריקאית.

טיה (סיינה מילר) נדמית לנו בסצינה הראשונה שבה אנו פוגשות בה כאישה חזקה, צינית, אפילו קרובה לפמיניסטית באיזושהי צורה. את הפגישה הראשונה שלה איתנו היא מתחילה כשהיא מנפנפת את אחד הגברים שמנסה להתחיל איתה בבר, רק על מנת לחזור הביתה עם כריס קליין (ברדלי קופר), לא לפני שהיא מקיאה עליו את כל הבר. כריס נדלק עליה לא רק כי היא יפה – אלא כי היא יודעת לשתות, ויודעת לדבר, ובעיקר נדמה כאילו היא לא באמת רוצה אותו. אבל כל זה רק נדמה לנו – כי תוך מספר חודשים מועט (הסרט לא מצטיין בזמנים, אף פעם לא הבנתי כמה זמן עבר, ולפעמים זה לא נראה הגיוני בכלל), טיה וכריס מתחתנים וטיה בהריון.

וזהו. שם היא נעלמת.

כריס נלחם בעיראק ומסכן את חייו – טיה יושבת על הספה. כריס צולף ברעים – טיה הולכת לבדיקה אצל הרופא ונלחצת. כריס נחשב לאגדה – טיה יולדת. כריס חוזר הביתה פוסט-טראומתי – טיה נכנסת להריון שוב. כריס חוזר לצבא – טיה מתלוננת. כריס בצבא – טיה מתלוננת. כל זאת בשיחות טלפון, מה עם החיים של טיה בזמן שירותו הצבאי של האב הנעדר? לא קיימים.

כל יישותה של האישה החזקה מהבר מסתכם בזה שבסופו של דבר היא האישה הלחוצה שקיימת על מנת להיות מכונת ילדים לגבר הפוסט טראומתי שנמצא אצלה בבית.

אני לא יודעת כלום על החיים שלה, אני לא יודעת כלום על המשפחה שלה, אני לא יודעת שום דבר על הילדים שלה. ולמה שאני אדע? לסרט קוראים "צלף אמריקאי" לא "אשתו של צלף אמריקאי". ובכל זאת, נתת תפקיד לאישה בסרט? למה לא טיפה להרחיב את היריעה? אלא אם כן יש כאן אמירה. ובעיני בהחלט יש.

בסרטו של איסטווד אין נשים. האישה היחידה שנמצאת אינה אישה, אלא רחם לאומי. "צלף אמריקאי" כל כך עסוק בגבריות האמרקנית, שהוא שוכח מאחור את הנשים – ובכך בעצם אומר הכי הרבה על הגבריות האמריקנית בלי לשים לב. כי הגבר האמריקאי הוא לא רק בבעיה בגלל המלחמות המיותרות אליהן הוא יוצא, אלא בגלל שהוא לא שם לב למה שקורה לו בבית. והגבר האמריקאי הזה הוא לא הצלף, הוא הבמאי. איסטווד משאיר את הנשים מאחור (ולא בפעם הראשונה), ורוצה להראות לנו כיצד הן בעצם לא חלק מהבעיה – אבל גם לא חלק מהפיתרון. אז נכון, ישנה הרבה ביקורת בסרט על כך שקליין מזניח את הבית שלו ואת ילדיו שלא יודעים מי זה אבא שלהם, אבל מי עם האישה שלא יודעת מי זה בן זוגה?

"צלף אמריקאי" מוכיח לנו פעם נוספת שאנחנו לא נספרות, שאנחנו מציקות, שאנחנו מתלוננות, שאנחנו מפריעות לגבר במילוי תפקידו. הוא גם מסביר לנו שאפילו מיליון צ'ייסרים בבר לא יגרמו לנו להיות נשים חזקות באמת – כי תמיד יבוא איזה ברדלי קופר ויסחוף אותנו לחיים שלא בטוח שאנחנו מעוניינות בהם, אבל למי אכפת? הדמות של טיה עמוקה כמו טיפת אלכוהול שנותרה על הבר בטעות, לעומת הדמות של קליין שמפותחת כמעט כמו שהיא מנופחת. אין לה אפילו שם משפחה משל עצמה, למען השם. ולמה שיהיה לה? הרי כשהם מתחתנים מכריז הכומר: "מר וגברת כריס קליין" – וזה כבר אומר הכל.

ורגע של ביקורת בלי קשר לסיינה מילר: "צלף אמריקאי" הוא סרט יעיל למדי. הוא מחזיק את האורך שלו, והאקשן מעולה. ברדלי קופר חמוד גם כשהוא שרירי, וסיינה מילר יפה גם כשהיא בטלפון ואני לא רואה אותה כל הסרט. אבל זהו. דקה אחרי הסרט, אני כבר לא חשבתי עליו. רק עליה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – 0

2 כוכבים