שם קוד מ.ל.א.ך.

עשרים הדקות הראשונות של  שם קוד מ.ל.א.ך הם עשרים דקות מגניבות נורא.

השנים הן שנות השישים המוקדמות, ימי המלחמה הקרה. נפוליאון סולו (הנרי קוויל) הוא סוכן סי.איי.איי מבריק, שנון, ובעצם בריטי מאוד, שחוצה את הגבול למזרח גרמניה, מגיע למוסך קטן וחשוך, ומנסה לשכנע את המכונאית הצעירה והתמימה גבי טלר (אלישיה ויקנדר) לפגוש סוף סוף את אביה- מדען טילים נאצי לשעבר שהיגר לארצות הברית אחרי המלחמה, ונחטף חזרה לאירופה כדי לבנות טילים עבור נאצים שעדיין לא נטשו את הרעיון. סקרנית לגבי האב שלא הכירה, גבי קופצת לכסא הנהג של המכונית שזה עתה תיקנה, וכשנפוליאון סולו כפוף במושב האחורי, היא תנסה להחזיר אותו חזרה למערב, תוך שהיא חומקת מסוכן הק.ג.ב. איליה קריוקין (ארמי האמר), שהוא מבריק לא פחות מסולו במה שהוא עושה אבל, כפי שנגלה מאוחר יותר, חסר כל כושר ורבלי או שנינות. מכאן ואילך מתנהל מרדף מכוניות ארוך ומרהיב, גם כוריאוגרפית, וגם מבחינות אחרות.

יש בפתיחה הזו איזו הבטחה לקרב מוחות מאתגר בין 2 הסוכנים קריוקין וסולו. סולו הגיע לגרמניה כחייל במלחמת העולם השניה, הפך לפושע בברלין של אחרי המלחמה, נתפס והושלך לכלא, ואז גוייס לסי.איי.איי בגלל כישוריו המנטליים, התושיה שלו וגם הקוליות כנראה, שבאה לידי ביטוי נוצץ ממש בפתיחה. קריוקין רוסי, לכן חסר חוש הומור, רגשי ואפילו סנטימנטלי לעיתים, אבל חסר כל יכולת להביע את רגשותיו ונתון למזג סוער והתקפי זעם שעליו ללמוד לאלף.

 לצערינו, אבל גם לא, סולו לא הופך לגיבור של הסרט הזה. לצערינו, כיוון ששנינותה של הדמות, הדיאלוגים המושחזים שבפיה, האלגנטיות וההברקות הטקטיות והאסטרטגיות שיזמה בסיקוונס הפתיחה, הבטיחו סרט עם גרוב יוצא דופן וטוויסטים עלילתיים מתוחכמים יותר ממה שנקבל. לא לצערינו, כיוון שהסרט שנקבל ובו קריוקין וגבי טלר דומיננטים יותר, הוא בכל זאת קומדיה רומנטית מעולה, מצחיקה ולפעמים גם מרגשת, שמתרחשת בסיקסטיז, בעולם של סרטי ריגול, המלחמה הקרה, ופושעים נאצים רעים באמת, שעדיין מסתובבים בעולם עם פנטזיות של החזרת עטרה ליושנה. רוב הסרט אנחנו באיטליה. לגיבורים יש סיפורי כיסוי מושלם ואופי וקל מאוד לאהוב אותם: הם יפים, הם לבושים טוב, יש להם כסף בכיסים וחשבון הוצאות אינסופי. הם טובים, הם אומרים את הדיאלוגים של ריצ'י, ויש בהם "ג'ז".

לא ראיתי את כל הסרטים של ריצ'י, אבל אני זוכרת את לוקח סטוק ושני קנים מעשנים (1998), בתור סרט בריטי קטן שהלכתי פעם לראות  ממש במקרה, ויצאתי בסופו מהסרט הכי מגניב בעולם. גם שם קוד מ.ל.א.ך, שמבוסס על סידרת טלוויזיה ישנה שלא נכיר כיוון שהיא לא הוקרנה בארץ, הוא סרט מאוד מגניב. מה שאומר שגאי ריצ'י יודע לעשות משהו, והוא גם לא ריק מתוכן. עם פסקול מעולה שהוא חלק מהעניין, כתיבה טובה, שגם אם היא פשוטה יותר ממה שההתחלה מציעה, עדיין מביאה ניחוח של פעם. הצילום והארט מרהיבים. בצבעים העזים והרוויים של התקופה, אופנה יקרה ושיק שחבל על הזמן, אפשר להרגיש את התקציב הגדול שבו הסרט צולם, להנות מכל דולר שיצא פה ואפילו לקנא. יש גם אלמנטים נוסטלגיים בשחזור הנוצץ של התקופה, באיזכורים של מותחני הריגול שעיטרו אותה, ובעולם המאוד מאוד ברור של טובים ורעים, שבו אי אפשר לטעות. כך שגם אם יש לפעמים תחושה שהסרט טיפה מתארך, גם אם היינו רוצים עלילת נאצים מורכבת יותר שלא ראינו קודם (וזה לא המצב), גם אם הבריטי השנון הוחלף ברוסי כבד פה, גם אם נכנסנו ל"סרט בנים" ויצאנו מ"סרט בנות", יש בצפיה בו הנאה גדולה. היא קשורה לתחכום, לטעם הטוב, ולקלילות המעודנת שמחליקה את כל ה"אם", ומובילה אותנו בחן מתחילתו ועד סופו.

 איה סומך

לסיכום:

4 כוכבים.  בכדל- לא עובר (שני כוכבים כי יש גם אג'נדה ולא רק עלילה רומנטית, אבל בכל זאת לא עובר).