משחקי הרעב – עורבני חקיין 2

נכון שלא אהבתי את הסרט הראשון של "משחקי הרעב" (בלשון המעטה), אבל אז הגיע הסרט השני, ואז החלק הראשון של השלישי, ומאז אני שבויה בחלומי ומחכה לסרט האחרון בסדרה ולקטניס שלי, אחרונת גיבורות הפעולה, שתציל את העולם ותהרוג כבר את סנואו הרשע הזה ורק תנו לי עוד מג'ניפר לורנס על המסך ואני אהיה מאושרת. ואז הגיע ההקרנה של "משחקי הרעב – עורבני חקיין 2", ונסעתי עם חברה וקיבלנו צמידים (!) והתיישבנו והכל היה נהדר, עד שנגמר, ולא יהיה יותר. ועכשיו אני תוהה מה ראיתי.

אז למי שלא עוקבת, או שלא הייתה פה בשנים האחרונות, "משחקי הרעב" מתרחש בעולם דמיוני המחולק למחוזות, שולט בו הנשיא סנואו (דונלד סאתרלנד), ונערכים בו משחקים בין המחוזות, בהם נציגים ונציגות הורגים אחת את השני כדי להישאר בחיים. לצערם של סנואו והמשטר, קטניס אוורדן (ג'ניפר לורנס, אשתי לעתיד) לא מוכנה למות, ומעבר לכך – היא מתכוונת להרוס הכל לכולם, ולהרוג את סנואו. עוזרים לה (אולי), היימיץ' השיכור (וודי הרלסון), פלוטארך החכם (פיליפ סימור הופמן ז"ל), והנשיאה קוין (ג'וליאן מור בהופעה הכי פחות טובה שלה אבל למי אכפת). חוץ מזה, יש כמובן בחור שמאוהב בה, גייל, וגם פיטה, בחור נוסף שמשתתף במשחקים והיא מפתחת איתו רומן כלשהו. בעיקרון העלילה של הסרט לא מאד מעניינת, יש רשעים, צריך להרוג אותם, קטניס תהרוג אותם, זה היה ברור עוד מהחלק הראשון של הטרילוגיה המרובעת הזו, ואין חשש לספויילר מהבחינה הזו.

ואכן הסרט מתקדם לשביעות רצוני עד הסוף. ולפני שאגיע לסוף ולספויילר אמיתי (ואתן מוזמנות להפסיק לקרוא שם ולהמשיך אחרי הצפייה), אפשר לדבר קצת על זה שיש אפקטים מדהימים וממש שווה לראות בקולנוע, ושג'ניפר לורנס לא מאכזבת בכלל, ונכון שהעלילה לא מפתיעה אף אחת אבל בדיוק את זה רצינו לראות, ולא כזה נורא שאני יודעת כל דבר שעומד לקרות לפני שהוא קורה – כי זה קורה מהר וזה קורה יפה. אז נכון שנדמה שפחות השקיעו בתסריט הפעם, ונכון שבהתחלה לוקח זמן להיכנס לזה ואם לא ראיתן את החלק הראשון אז אולי שווה לעשות ריענון לפני הצפייה, אבל באמת שמדובר בזוטות.עד הסוף.

 זהירות – ספויילר. מוזמנות לעצור (אלא אם כן קראתן את הספרים ואז אתן יודעות).

בסוף הסרט הראש שלי התפוצץ כמעט מרוב פינג פונג מחשבתי שעשיתי עם עצמי ואני בוחרת לשתף אתכן.

קטניס ופיטה מגיעים חזרה הביתה אחרי שהם הרגו את כל מי שהיה צריך להרוג, מסתכלים אחת על השני, ואז קאט – שני תינוקות ואור זהוב. פיטה משחק עם תינוק אחד שהוא קצת גדול, וקטניס מלטפת תינוק שני, קטן מאד. בהתחלה רתחתי.

שלושה סרטים מראים לי אישה חזקה, חכמה, מנהיגה, על גבול המושלמת, כמעט יחידה בעולם של גברים שמצליחה להביא לשינוי ובסוף מה?  כל השאיפות שלה מסתכמות בלהביא ילדים לעולם? עכשיו הכל בסדר?  חזרנו למטבח? כל המהות שלה היא הילדים? יש שלום כי יש המשכיות, האור על פניה רך יותר כי היא מצאה את הייעוד שלה? מדובר בקטניס אוורדין למען השם!  היא לא נועדה לשבת באחו וללטף תינוקות, היא נועדה להנהיג את הייקום הזה ולהציל אותנו מצרה.

שוב פעם סרט שמנסה להיות חתרני אבל בסופו של דבר אומר מה שכל שאר הסרטים האמריקאים לילדים אומרים? "נחמד ששיחקת, עכשיו לדבר האמיתי, ילדים"? לא מספיק שהיא בחרה בפיטה הפרווה הזה ולא בגייל שאוהב אותה יותר מהכל, אלא גם יושבת באחו ושותקת, בזמן שהאור על פניה נח ורואים על ילדיה שהם באו מאהבה.

מצד שני, רגע. מה רע בילדים? למה אישה כמו קטניס לא יכולה ללדת ילדים? למה היא לא יכולה גם וגם? למה אני כועסת כאילו הבטיחו לי משהו אחר? הרי לכל אורך הדרך קטניס היתה דמות אמהית בעצם, דאגה לכולם, לאחותה, לחברים שלה, מרדה בהורים הסימבולים שלה והחליפה אותם.

היום בפמיניזם כבר אפשר ללדת ילדים ועדיין להיות נשים חזקות ומדהימות ולעשות הכל ביחד, למה אני צריכה לחזור שנים אחורה בתפיסה שלי ולהגיד שילדים זה סותר משהו? אולי כדאי שאני אסתכל קצת על עצמי, אני גם רוצה ילדים וגם רוצה לעשות שינוי בחברה שלי ואפשר לעשות את זה.

והנה קטניס עשתה את זה. היא גם הצילה את העולם, גם אמא לשני ילדים, ועוד מספיקה לחזור הביתה בזמן לצהריים.

ובכל זאת, משהו שם לא עובד. משהו בסצנה הזאת לא מסתדר. כאילו היא הודבקה לסרט בכוח. כאילו יש שני סופים. כאילו קטניס לא היתה אמורה ללדת. אולי זה התאורה, אולי זה מערכת היחסים עם פיטה שאינה ברורה עד הסוף, ואולי זה אני – שנעלבת בשם בנות ה-16 באשר הן, שחושבות שאחרי הכל, כל מה שנשים צריכות לעשות זה ילדים, וכנראה שלהציל את העולם לא מספיק.

תוך כדי שאני כותבת את השורות האלה אני חושבת שאני יותר ויותר בעד הסוף שיש עכשיו, אבל אולי זה כי אני ממש בעד הסרט, ועוד יותר בעד ג'ניפר לורנס. אולי אחרי שאצפה בכל הטרילוגיה המרובעת הזו (בכל זאת חלק שלישי מחולק לשניים) אחשוב אחרת, אבל נכון להרגע, קטניס אוורדין היא עדיין אחרונת גיבורות הפעולה (Last action heroine) האהובה עליי.

עד שיעשו סרט על הרמיוני גריינג'ר.

 ליאור אלפנט

ולסיכום : 

שלושה וחצי כוכבים

עובר בכדל