עדיין אליס

אני חושבת שיש סרטים שצריכים להגיע עם "אזהרת טישו" בצידם. עשר דקות אל תוך "עדיין אליס", והשרוול שלי הפך לחברה הכי טובה שלי, והחברה הכי טובה שלי הפכה להיות זאת שצריכה לסבול אותי מושכת באף כמעט שעתיים (למרות שאם להיות כנות, כל האולם כמעט היה עסוק בלעצור את עצמו מלבכות, ומשיכות באף הפכו לחלק אינטגרלי מהפסקול של הסרט).

"עדיין אליס" מספר על אליס (ג'וליאן מור המופלאה, אחת הזכיות הצפויות ביותר באוסקר), דוקטור לבלשנות בת חמישים, שמגלה כי היא סובלת מאלצהיימר מוקדם וגנטי, ומתמודדת עם המחלה לאורך הסרט. איתה בהתמודדות בעלה, ג'ון (אלק בולדווין החביב), ושלושת ילדיה, שהחשובה בינהם היא קירסטן סטיוארט.

גילוי נאות – סבתא שלי סובלת מדימנטיה, שזה מאד קרוב לאלצהיימר, רק מגיע בגיל שונה, כך שכל סרט שאני רואה על המחלה הזו מותיר אותי תשושה, עצובה, בוכיה, וחסרת מילים. עם זאת, אני חושבת שאני יכולה בפה מלא להגיד – "עדיין אליס" עצוב גם אם סבתא שלכן לא חולה, ואתן בריאות כמו שור בעצמכן.

אליס מאבדת את כל יכולת התקשורת שלה כמעט, ובתור דוקטור לבלשנות שהמילים הן חייה, זה קשה מאד. אפילו למישהי שהמילים הן לא חייה זה קשה, אז דמיינו את אליס. אבל בנוסף לכך שהמילים שלה נעלמות – אליס עצמה נעלמת. כמעט כל הרגעים בהם היא נוכחת עם אנשים אחרים, לא משנה אם משפחה או רופאים, מדברים עליה בגוף שלישי, כאילו היא לא שם. לחלק מהאנשים זה מפריע, לחלק לא. המחלה של אליס הופכת אותה מאישה ששולטת בחייה, לגוף בחלל.

 גוף שצריך לטפל בו, לעזור לו, להחליף לו. היא עדיין חיה – אבל בשביל הסובבים אותה היא כבר מזמן לא היא. הסרט מטפל בזה בצורה נהדרת לדעתי, גם בצילום, כאשר המעברים בין שוטים מטושטשים לברורים קורים יחד עם הנוכחות של אליס בפריים או לא, וגם בתסריט (ואני בטוחה שזה היה גם בספר, ולא המציאו את זה בסרט למרות שלא קראתי), בעזרת הפנייה בגוף שלישי. אליס יושבת מול הרופא, יחד עם בעלה, והם עדיין מדברים עליה כאילו היא לא שם. מרתיח, וגם כל כך נכון. נכון כי אליס הופכת שקופה, כמו כל החולות, הזקנות, החלשות. אלו שנמצאות איתנו ואנחנו לא רואות.

ועם כל העצב, מדובר בסרט מאד בעייתי. נדמה כי כולו מבוסס על ההופעה המדהימה באמת של מור, ועל ההדרדרות המהירה למדי של אליס, עד כי שכחו שיש עוד עלילות, עוד דמויות, עוד לוקיישנים וכו'. כמו שאליס הופכת להיות כמעט ריקה מבפנים, ככה הסרט ריק מבחוץ. אין שם כלום, מדובר במטחנת דמעות. אי אפשר להתחבר כמעט לאף דמות בסרט, פשוט כי את לא יודעת עליהן מספיק, וגם לאליס קשה היה לי להתחבר פשוט כי לא רציתי להזדהות איתה – פחדתי שזה יקרה לי גם, כמו שזה קרה לסבתא שלי, כמו שזה קורה לנשים אחרות. הסרט השתמש בפחד שלי, ועשה עלי מניפולציה לא מהעולם הזה כדי שאני לא אפסיק לבכות שם. כי אני לא רוצה להיות האישה השקופה הזו, כי אני לא רוצה למות בגיל חמישים – כי אני לא רוצה להיות גוף בחלל שמדברים עליו גברים (וגם נשים) בגוף שלישי.

למעשה כשחושבות על זה אני קצת כועסת על הסרט, ועל ההופעה המושלמת של ג'וליאן מור. כי מה היה קורה לי אם לא הייתי בוכה? איזה בנאדם הייתי? הסרט כל כך לוחץ לי על הכפתורים, שלראות אותו ולא לבכות (לא חייבות ליבב כמוני, אפשר סתם להזיל דמעה), זה כמו להיות חסרת לב. לא פייר. פעם הבאה תשקיעו גם במסביב, יהיה לי יותר כיף לבכות.

לסיכום – ג'וליאן מור מדהימה, הכינו את הממחטות, אבל דעו לאן אתן הולכות!

ליאור אלפנט

כוכבים – 3, בכדל - 3