סוף עידן התמימות

בסרט ״סוף עידן התמימות״ של הבמאית וידי בילו צפיתי פעמיים במרווח של שנתיים,  הפעם הראשונה היתה בגלגולו הראשון תחת השם ״פלסטלינה״ ושמחתי על ההזדמנות לצפות בו שוב מנת לכתוב עליו ביקורת זאת, בגלל שמדובר בקול פמינסטי חשוב ובוגר - שאני שמחה להדהדו-  קולה של וידי בילו הבמאית והתסריטאית  שאת סרטה הראשון משנת 2005 ״קרוב לבית״ על זוג חיילות משמר הגבול בירושלים אהבתי מאד. וידי בילו מספרת באופן אותנטי אישי וכנה את סיפורן של הנשים הכלואות בנרטיב הישראלי ההיסטורי פרה מלחמת ששת הימים והכיבוש (ירושלים, 1966) . 

הסרט מאופיין בזחיחות, בהצהרות ״יהיה בסדר״- הדמויות מתעלמות באופן קבוע מהמצב סביבן. הסרט הוא פצצה מתקתקת -לפני אסון שיביא לסוף עידן זה של תמימות.

הנרטיב ממוקם באופן מוקפד בתוך מסגרות ״פריימינג״ בהן כלואות הדמויות. 

 רותי, האם, (רימונד אמסלם ) ממוסגרת בקומפוזיציה חונקת, לפעמים כפולה ולפעמים משולשת מבעד משקופי הדלתות,  מסגרות החלון  או הקירות הסוגרים של המסדרון.

מבטה אל העולם תמיד מתווך באמצעות זכוכית עכורה או מעוותת שלא מאפשרת מבט ישיר אל הדברים. בפעם היחידה שבה נפתח החלון החוצה ונראה לנו הנוף דרך נקודת המבט של רותי, אנו מבינים שגם הוא חסום בקיר ענק של אבנים ירושלמיות שלא מאפשר מבט החוצה. 

הקומפוזוציה ממשיכה לכלוא  דמויות הנשים בפנים הבית או חדר המדרגות - מאחורי סורגים, מעקות ופירזולים - וכשהן סוף סוף יוצאות החוצה הן ממוסגרות בתוך קשתות ועמודים. בתוך המרחב הביתי נעלמות רותי וביתה, מיכל (הילדה יעל בן נר) בתוך הגריד של קרמיקת המטבח- במיוחד כאשר רותי עוטה על עצמה את מדי הכלא הכפויים - סינור המטבח שנקשר מאחור ממש כמו כותנת משוגעים.  כמה שמח האב  (יחזקאל לזרוב)  להגיע הביתה במהלכה של סצנת טיגון שניצלים בה האם וביתה במטבח ״במקומן הטבעי״ מבצעות את מלאכתן.

הצילום בסרט מאופיין במונוכרומטיות, בעבודה מדהימה עם אור הנכנס מבחוץ ובשכבתיות המגלמת את מורכבות הדיכוי: הזוגי/משפחתי, התרבותי והפוליטי.

הנשים בסרט מקבלות על עצמן את תפקידן הפסיבי ומעשנות את עצמן למוות בחדרי חדרים או כמו רותי, המעדיפה שינה מתוקה וכבדה על מנת להעביר את הימים הבלתי נסבלים. רותי  שואבת את כוחה ואת הידע שלה מקריאת עיתונים (בהן נמצאות מודעות הדרושים וחדשות על הישגים של נשים בארץ ובעולם)  ומספרים כמו הרומן הראשון של איאן ראנד ״אנו החיים״.  זהו חיבור על השתקת קולן של נשים עד נקודה שממנה כבר אי אפשר עוד. רותי מתריסה בביתה "תגידי לי מה את רוצה” -  השמיעי את קולך. הסצנה בבריכת השחיה של ימקא היא הפעם הראשונה שבה לובשת רותי שמלה בצבע בורדו  וזו גם הפעם הראשונה שבה משמיעה רותי את קולה ומשנה את גורל ביתה. השתקת הקול מקושרת ל׳מיקרוקוסמוס׳ של הבית המשותף המיועד להריסה- מדיניות ההשתקה של ״רק שהשכנים לא ידעו״, ו״כביסה המלוכלכת מכבסים בבית״ מביאים לחושך ולאסון.

 הסרט נוגע בנושאים שנרטיב נשי וראוי וידון בהם: אמהות ורגשות אשם, עצמאות כלכלית , מיניות, חברות בין נשים על ילדה מתבגרת מוכשרת המשוועת לתשומת לב, ועל המאבק הבלתי נפסק של נשים להיות מובנות מאליהן- כפי שמוכיחה המציאות כך גם הסרט לא טומן בחובו שום בשורה לגאולה-  ומשאיר את הצופים בתחושה כבדה .

אפרת גורן מור

ולסיכום :

הסרט עובר בגדול את מבחן בכדל , (והיה מקבל 100 במבחן ב״האור באומנות הישראלית״ - בדיחה פנימית מתוך הסרט)

4 כוכבים