10% ילדה שלי

אני אוהבת סרטים ששוברים לי מוסכמות ומראים לי סיפורים שונים ממה שאני רגילה אליהם, ויותר מזה, אני אוהבת סרטים שנדמה לי שמראים לי סיפורים שונים ממה שכל שאר האנשים רגילים אליהם. כזה הוא 10% ילדה שלי, סרטו החדש של אורי בר-און, שמראה לי סיפור שאני לא רגילה לראות, סיפור על גבריות שאני לא רגילה לראות.

ניקו בן העשרים פלוס מנהל מערכת יחסים עם נועה, אמא של פראני בת השבע. ניקו מאוהב עד כלות בנועה, ומעוניין להישאר איתה במערכת היחסים, ועל כן הוא חייב לא רק להיות בקשר עם נועה, אלא שהיא גם תאהב אותו. לאט לאט הלבבות של כולם נפתחים ונרקמת בין ניקו לפראני מערכת יחסים מיוחדת ושובת לב.

אז למה זה היה חדש, בעצם? יש המון סרטים על אבות וילדות, והמון סרטים על מבוגרים וילדים. אבל ניקו של אורי בר-און הוא לא סתם מבוגר, למרות שפראני היתה יכולה להיות סתם ילדה. ניקו משקיע במערכת היחסים שלו עם פראני, הוא אוהב אותה באמת, הוא מוותר על דברים בשבילה ובשביל נועה, ובעיקר – שם את עצמו בצד, ואת הקריירה שלו בצד, כדי להיות שם בשבילן.

זה לא תמיד עוזר, אבל זה תמיד מקסים. אז נכון, ניקו לא מגדל את פראני, הוא לא דואג לה לכל הצרכים שלה, לא מפרנס אותה, לא נמצא שם במקום אבא שלה. אבל הוא כן מנהל איתה מערכת יחסים מיוחדת מאד גם בסרט עצמו וגם בנוף הקולנועי, שגרמה לי להתרגש.

בתרבות שלנו יש הבניה מסוימת, שגם הגברים סובלים ממנה בעיני, שהנשים צריכות להיות עם הילדים בזמן שהגברים עובדים על הקריירות שלהם (הכללה פראית, אבל היי, לרובינו זה נכון). בעיני, הגברים מפספסים המון מההבנייה החברתית הזו, ולא רק הנשים. אני בטוחה שרובם המוחץ של הגברים היה מעוניין בקשר טוב יותר עם הילדים שלהם, ולא סתם לחזור הביתה מהעבודה בשעות מאוחרות כשהם כבר ישנים, ולראות אותם רק בסופי שבוע. אני בטוחה במאה אחוז שהמהפכה שהתחילה כמהפכה פמיניסטית לקידום זכויות הנשים, תמשיך ותתפוס תאוצה רק כשהגברים יבינו שגם הם מפסידים מלא לראות את הילדות שלהן גדולות, לא לקחת חלק בגידול שלהן, לא להיות שם כשקורים להן דברים מרגשים.

פראני היא בשום פנים ואופן לא הבת של ניקו, היא גם לא תהיה. הסרט גם לא מנסה להראות אופציה כזו. ניקו לא מחליף את אביה של פראני, הוא נמצא בנוסף אליו. אבל מערכת היחסים הזו באה להראות לנו כצופות שיש אופציות אחרות מלבד הורות ביולוגית, ושאבהות (או אמהות) אינה מותנית לפעמים בגנטיקה שלנו. זוהי תפיסה חשובה מעין כמוה בעולם החוקים בישראל, אשר מתנה אבהות או אמהות בבדיקת די.אנ.איי., ושולל לעיתים זכויות המגיעות להורים אשר טיפלו בילדים כל חייהם. פראני היא אולי רק עשרה אחוז ילדה של ניקו, אבל מבחינה רגשית הוא מרגיש שהיא הרבה יותר, וכך הוא גם מתנהג אליה, ומכוון את הבחירות של חייו.

ונשאלת השאלה – איפה האמא כאן? הבעיה הגדולה בסרט, בעיני, היא שבדרך להראות לנו את המערכת היחסים המופלאה ממש בין ניקו לפראני, אמא של פראני נשארת מאחור. כמו בכל סרט. ניקו אולי מאוהב בנועה, אבל אנחנו לא רואות אותה בכלל. אנחנו רק שומעות אותה בטלפון, וקולטות שהיא לא באה לאסוף את פראני מהגן. אנחנו רואות את ניקו עושה החלטות בחייו הקשורות בנועה בלי להתייעץ איתה, ואנחנו רואות אותו מנהל מערכת יחסים שלמה עם "הבת של", בלי האמא. אז מה עשינו בזה, בעצם? הראנו אפשרות של גבריות שיכולה להתקיים בעולם בו אין בעצם נשים, ולכן למעשה רוב הדברים היפים שקורים בין ניקו לבין פראני קורים על חשבונה של אמא של פראני, נועה. כמו תמיד, האמהות נשארות בחוץ, והפוקוס עובר לגברים. אז נכון שראינו כאן מודל של גבריות פורץ דרך כמעט, אבל זה לא אמיתי כשהנשים נותרות מחוץ לפריים. כי מודל פורץ דרך של גבריות באמת היה לוקח איתו את הנשים, מכניס אותן לתמונה ועובד יחד איתן. בלעדיהן, יש לנו סיפור מקסים על מערכת יחסים בין בחור מתוק לילדה חמודה, שאולי מראה לנו גבריות אחרת, אבל באופן כללי נשאר באותן הקונבנציות שאנחנו כבר מכירות בקולנוע.

ובכל זאת, היה לי כיף לראות. השחקנים הראשיים, אודי פרסי ויהלי פרידמן, מעולים בעיניי, הדיאלוגים כתובים היטב, והכי חשוב – מדובר בעשייה עצמאית שמפיצה את עצמה בקושי רב בישראל, וחשוב בעיני לתרום לה, ולו על ידי לראות את הסרט.

ליאור בכדל

ולסיכום :

שלושה כוכבים.

לא עובר בכדל.