הקול בראש

חלק ניכר מחיי העברתי בדיכאון – חלק קטן יותר במה שמכונה – דיכאון קליני. הבעיה האמיתית היא שהמצב הזה, של הדיכאון, לא עובר אף פעם. זאת מלחמה יומיומית. זה משהו שאני צריכה לקום מהמיטה ולנצח כל יום מחדש. כל לילה ללכת לישון ולא להיות בטוחה שזה לא יקרה מחר. אני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך אוהבת קולנוע,היא כי הוא נותן לי את האופציה לברוח מזה, לפחות לקצת. זה לא שהקולנוע לא עוסק בדיכאון – יש המון סרטים על דיכאון, על אנשים ונשים מדוכאות, על התמודדות על המחלה הזו – על העובדה שזו בכלל מחלה. אבל אף סרט לא עשה את זה כמו ש"הקול בראש" עושה את זה. ואני בכלל לא אוהבת אנימציה עד כדי כך.

"הקול בראש" עוסק ברגשות של ריילי, ילדה בת 11, שנמצאים אי שם במפקדה של הגוף שלה, ואחראים על הזכרונות שלה – לטווח קצר וארוך – על הרגשות שלה, על התגובות שלה, על המעשים שלה, ובעצם – עליה. במפקדה יש חמישה רגשות: שמחה, עצב, כעס, פחד וגועל, והאינטרקציה בינהם היא זו שמכוונת את ריילי בחייה.

ריילי היא בת יחידה והוריה עוברים ממינסוטה הקרה לסן פרנינסיסקו הפקוקה, מה שמשפיע מאד על השגרה של הילדה, ומכך גם על המפקדה בתוך ראשה.

מה שקורה לריילי הוא רע, היא למעשה חווה טראומה בעקבות המעבר לדירה החדשה, ומתקשה להסתגל למיקום. הסרט, במקום להראות לנו את הצדדים החיוביים במעבר, בוחר להתמקד דווקא בבעיות – בעצב, בשבר, בבדידות – ודרכן לעבד את המציאות של ריילי. עוד בהתחלה, לפני השלב שבו ריילי עוברת דירה, אנחנו כבר חוזות באמרה די חתרנית מצד סרט אנימציה. לריילי יש רק רגש אחד חיובי, השמחה. כל השאר נחשבים שליליים. הרגשות השליליים האלו למעשה מגינים על ריילי, ובלעדיהם היא ודאי כבר היתה מתה מאיזה כבל חשמל חשוף, או נאלצת לאכול ברוקולי כל חייה. אבל הרגש החשוב ביותר של ריילי, על פי הסרט, הוא העצב. דרך העצב מתגלה חמלה של הסביבה, דרך העצב ריילי מצליחה להעביר את הבעיות שלה החוצה, דרך העצב שלה היא מצליחה להיות אמפטית לאחרים ושאחרים יהיו אמפטים כלפיה, היא דואגת לאחרים ולעצמה. למעשה העצב, שנתפס בתרבות שלנו כמשהו שלילי למדי, ובסרט מגולם בדמות של ילדה, היא הדבר שמפעיל את ריילי יותר מכולם, היא זו שעוזר לה, היא זו שבזכותה, בסופו של דבר, ריילי מתגברת על הצרות שלה.

במהלך המעבר של משפחתה של ריילי לסן פרנינסקו, ריילי מתחילה לתת לעצב להשתלט עליה. כשזה קורה, הסרט מראה כיצד כל הזכרונות של ריילי, אשר לכל אחד מהם צבע אחר של רגש, נצבעים בצבע של העצב, הוא הצבע הכחול, מין הסתם. העצב נוגעת בכל הזכרונות שלה, בטווח הארוך והקצר, ומשחקת גם עם זכרונות הליבה של ריילי, אלה שנשארים איתה לכל אורך הדרך. זוהי הצורה הקרובה ביותר שראיתי בקולנוע להסביר את מה שאני בעצמי הרגשתי בתקופות הכי חשוכות של הדיכאון – שאת לא יכולה לנשום, שגם הדברים הטובים שקרו לך, היו עצובים. שבכל דבר טוב היה משהו רע, ולאט לאט, כבר אין לך זכרונות טובים, כי הכל נצבע באותו צבע – של עצבות, ובעיקר של בדידות. העצב שריילי חשה מונע משאר הרגשות להתערב, ומשבש את המהלך התקין של "רכבת המחשבות" ושל האישיות של ריילי. שוב, הכי קרוב למה שהרגשתי – דיכאון.

"הקול בראש" עושה מהלך מדהים, מכיוון שהדרך של ריילי לצאת מהאיזור המדוכא והשפוף שבו היא נמצאת, היא להשתמש בעצב שלה. לא לסגור אותה וללכת, לא להתעלם ממנה, לא לנסות לשכוח אותה – לראות דרכה את העולם, להקשיב לאחר. למצוא את העצב אצל האחר, ולהתחבר אליו. זה מה שהשמחה עושה בסרט, זה מה שהעצב עושה בסרט, זה מה שההורים של ריילי עושים.

כשהסרט מחבר בין עצב לחמלה, הוא מלמד אותנו לראות את הבנאדם שעומד מולינו, להסתכל לה בעיניים, להקשיב לה.

אנחנו רגילות לראות בקולנוע אנשים טובים שטוב להם עושים דברים טובים לאנשים שרע להם, "הקול בראש" בא ממקום אחר – כשרע לנו, אנחנו יכולות גם לעזור לאחרות, ואולי נצליח בדרך הזו לעזור לעצמינו. דבר מדהים נוסף שקורה בסרט הוא שהרגשות של ריילי מעורבים מגדרית, כנראה כי היא בת 11. שמחה, עצב וגועל הן נשים, וכעס ופחד הם גברים. אצל אמא של ריילי, כל הרגשות הן נשים, ואצל אבא של ריילי – כל הרגשות הם גברים.

בתוך סרט סופר הטרונורמטיבי שמקדש משפחה הטרו', זוגיות וילדים – וזאת נקודת התורפה שלו בעיני – הראייה המגדרית בתוך ראשה וגופה של ריילי היא מעורבת, הסרט נותן לה להחליט את המגדר שלה, כשתהיה גדולה (או כבר עכשיו). בתוך עולם הטרו', ריילי היא על גבול הג'נדרקוויר. אז נכון, כל הרגשות סופר סטריאוטיפים ויש עוד לאן לשאוף, אבל בכל זאת מדובר בילדה בת 11 שמאכלסת את כל המגדרים בראשה, והם עובדים ביחד, בשעה שכל שאר הדמויות ממוגדרות לחלוטין.

 אני לא בטוחה ש"הקול בראש" הוא סרט לילדות, או לילדים. אני כן בטוחה שהוא סרט לכל מי שחוותה אי פעם דיכאון, ולכל מי שמכירה מישהי שהייתה שם. חלק מהמסרים שלו חתרניים ממש, חלק מעצבנים עד גירוד קירות. אבל היי, כולנו בני אדם, לא? גם סרטים.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה וחצי כוכבים

עובר בכדל