הוליווד נמצאת כעת בעיצומה של עונת הפרסים, שתגיע לשיאה החודש בטקס
האוסקר. עם זאת, צופי הקולנוע נאלצים להתמודד בעל כורחם עם תופעת הלוואי של התקופה
הנוצצת, המכונה "סרטי אוסקר קלאסיים", אליה התייחסתי בביקורת שלי על
"פוקס קצ'ר". הנוסחא פשוטה – ביוגרפיות מוכרות ומרגשות או ספרות מודרנית
שעובדו ונדמה כאילו נוצקו לתוך אותה תבנית שמטרתה היא זכייה בפסלון הנכסף.
השנה
הגיע המבול הזה ארצה בסמיכות רבה מאוד, ואיתו נמנה גם "הולכת רחוק",
סרטו של הבמאי ז'אן מארק ואלה, שכיכב כזכור בעונת האוסקרים הקודמת עם "מועדון
הלקוחות של דאלאס". חמוש בעוד סיפור אמיתי, שגם הפך לספר מצליח, "Wild: מסע רגלי לגילוי עצמי", בסופר האנגלי ניק
הורנבי כתסריטאי ובריס וויתרספון כמפיקה וכשחקנית הראשית, יצא ואלה למסע אל עבר
האוסקר, וזיכה את וויתרספון במועמדות נוספת לפרס השחקנית הראשית, ואת לורה דרן
במועמדות לפרס שחקנית המשנה. בשתי הקטגוריות יש להן מתחרות רציניות, כאלה שאף
מובילות על פניהן בהימורים (ג'וליאן מור על "עדיין אליס" ופטרישיה ארקט
על "התבגרות", שתיהן זכו לאחרונה על תפקידיהן בפרס גלובוס הזהב). 
"הולכת רחוק" מגיע אחרי שני סרטים שמזכירים אותו ברוחם, הראשון הוא כמובן "עד קצה העולם המדובר" של שון פן, והשני הוא "Tracks" האוסטרלי של ג'ון קוראן. כיוון שהוא מתכתב עם סרטים אלו, ציפיתי שיביא עמו רוח קולנועית חדשה, משימה שהוא לא לגמרי צלח בה.
איב בלאנז'ה הופקד
על מלאכת הצילום ומרטין פנסה על העריכה, שניהם ליוו את ואלה גם ב"מועדון
הלקוחות של דאלאס" ולשניהם תפקיד מכריע בטכניקה הסיפורית שלו – השלמת פרטי
העבר הביוגרפים ויסודות חיי הדמויות באמצעות פלאשבקים מהעבר. המונטאז' הקצבי אכן
לוקח את הצופה למעין טריפ הזייתי במוחה הקודח של שריל, אך נדמה שהפעם, בניגוד למה
שקורה למשל ב"דאלאס", האפיזודות קצרות ורדודות מידי, והן מכילות רפליקות
קלישאתיות. נדמה שואלה מטפל בשטחיות רבים בנושאים אליהם ביקשה להתייחס סטרייד
בספרה, לרבות הקשר המיוחד שלה עם אמה ובעלה. זו ככל הנראה גם הסיבה לכך שהסרט לא
מצליח לגעת ולרגש כפי שעשו דומיו.
עם זאת, וויתרספון נושאת בגאון את התפקיד על
כתפיה ממש כשם שדמותה נושאת לאורך המסע את תרמילה הענק והבלתי אפשרי. המשחק שלה עדין
ואמין. זוהי הופעה מצוינת שמעוררת געגועים להופעתה ב"הולך בדרכי", הסרט שהביא
לה את האוסקר, ושאיפה לכך ששחקנית נהדרת כמוה תוסיף להשתתף בסרטים ראויים
ובתפקידים מאתגרים. לורה דרן היא שחקנית נהדרת לא פחות אך דווקא כאן הופעתה
בינונית ואובר תיאטרלית.
הגדולה של ואלה עומדת על האופן בו הוא מתעתע בצופה ובהתייחסותו השיפוטית לגבי שריל. זוהי התייחסות שניתן לקרוא אותה כפרו פמיניסטית. שריל מוצגת בתחילת הסרט כאישה נמהרת ואפילו קלת דעת כאשר היא מביאה עמה את הדלק הלא נכון לגזייה שתאפשר לה לחמם אוכל במסע, אבל לעומת זאת דואגת להצטייד בשתי חבילות קונדומים. לאורך כל מסעה היא פוגשת בגברים שמציעים לה טובות מזדמנות (להביא לה קפה מהעיירה הסמוכה, להסיע אותה) והתרמילאים הגברים מקניטים אותה. כששריל מגדירה את עצמה כפמיניסטית מול עיתונאי שכופה עליה ראיון בדרכים, סביר להניח שצופים רבים בשלב זה של הסרט יתהו על האמירה הזו ואף ירימו גבה. אולם הבניית הדמות כפי שהיא מגיעה על ידי ואלה ותסריטו של הורנבי, היא נכונה במקרה הזה – אט אט נחשפים בשריל רבדים נוספים: ההתעללות שעברה על ידי אביה, הנסיונות הכושלים שלה לתקן את דרכיה וכן העובדה שהיא כמעט נאנסת או עומדת בפני סכנה ואיום ברוב הפעמים בהן היא משתמשת בעזרה גברית. בסופו של דבר, נחשף כי שריל מגיעה להישגיה בכוחות עצמה. היא לא מתחרטת על הטעויות שלה, ולא מתחננת לסליחת החברה. היא לא מתנצלת על בחירותיה המיניות ומתייחסת אליהן כאל חוויות שגופה היה צריך לעבור על מנת להגיע לנקודה השלמה. שריל בחרה להעביר את גופה שני מסעות עינוי – האחד הוא זה שהביא עמו תענוגות ושפל, השני קשה מנשוא, שריפא את נפשה. מבחינה זו ניתן לראות בסרטו של ואלה נקודה מעניינת, אך לא מספקת דיה בנוף הקולנועי של ימינו. אי אפשר לומר שהסרט לא מצליח לייצר עניין אך הוא לא שומר עליו לאורך זמן ולא מצליח להשאיר את הצופה דרוך, אפקט שדווקא נוצר בקריאה בספרה של סטרייד. כאמור מדובר ב"סרט אוסקרים" לכל דבר – סיפור מעניין, משחק נפלא של הדמות הראשית אבל מעט מאוד מחשבה קולנועית מקורית.
הגדולה של ואלה עומדת על האופן בו הוא מתעתע בצופה ובהתייחסותו השיפוטית לגבי שריל. זוהי התייחסות שניתן לקרוא אותה כפרו פמיניסטית. שריל מוצגת בתחילת הסרט כאישה נמהרת ואפילו קלת דעת כאשר היא מביאה עמה את הדלק הלא נכון לגזייה שתאפשר לה לחמם אוכל במסע, אבל לעומת זאת דואגת להצטייד בשתי חבילות קונדומים. לאורך כל מסעה היא פוגשת בגברים שמציעים לה טובות מזדמנות (להביא לה קפה מהעיירה הסמוכה, להסיע אותה) והתרמילאים הגברים מקניטים אותה. כששריל מגדירה את עצמה כפמיניסטית מול עיתונאי שכופה עליה ראיון בדרכים, סביר להניח שצופים רבים בשלב זה של הסרט יתהו על האמירה הזו ואף ירימו גבה. אולם הבניית הדמות כפי שהיא מגיעה על ידי ואלה ותסריטו של הורנבי, היא נכונה במקרה הזה – אט אט נחשפים בשריל רבדים נוספים: ההתעללות שעברה על ידי אביה, הנסיונות הכושלים שלה לתקן את דרכיה וכן העובדה שהיא כמעט נאנסת או עומדת בפני סכנה ואיום ברוב הפעמים בהן היא משתמשת בעזרה גברית. בסופו של דבר, נחשף כי שריל מגיעה להישגיה בכוחות עצמה. היא לא מתחרטת על הטעויות שלה, ולא מתחננת לסליחת החברה. היא לא מתנצלת על בחירותיה המיניות ומתייחסת אליהן כאל חוויות שגופה היה צריך לעבור על מנת להגיע לנקודה השלמה. שריל בחרה להעביר את גופה שני מסעות עינוי – האחד הוא זה שהביא עמו תענוגות ושפל, השני קשה מנשוא, שריפא את נפשה. מבחינה זו ניתן לראות בסרטו של ואלה נקודה מעניינת, אך לא מספקת דיה בנוף הקולנועי של ימינו. אי אפשר לומר שהסרט לא מצליח לייצר עניין אך הוא לא שומר עליו לאורך זמן ולא מצליח להשאיר את הצופה דרוך, אפקט שדווקא נוצר בקריאה בספרה של סטרייד. כאמור מדובר ב"סרט אוסקרים" לכל דבר – סיפור מעניין, משחק נפלא של הדמות הראשית אבל מעט מאוד מחשבה קולנועית מקורית.
מור קומפני
ולסיכום:
3 כוכבים
בכדל 3 מתוך 3
ולסיכום:
3 כוכבים
בכדל 3 מתוך 3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה