בשעת סופה נאלצת חבורה של אסטרונאוטים אמריקאיים לנטוש את המאדים
ולחזור לכדור הארץ, כשהיא משאירה מאחור אחד מחבריה שנפגע וכנראה מת. מארק וואטני (מאט
דיימון) מתעורר יממה אחר כך ומוצא את עצמו לגמרי לבד על כוכב לכת שומם. הוא פצוע, אספקת
האוכל שלו מוגבלת, אין לו שום תקשורת עם כדור הארץ. ללא חללית שתיקח אותו
הביתה, הוא נאלץ ללמוד לשרוד על כוכב לכת שומם עליו שום דבר לא גדל, עד שתגיע
החללית הבאה של נאס״א בעוד ארבע שנים. בעזרת תושיה, הומור וידע נרחב שמיוחד רק
לאסטרונאוטים (מדעי החלל, בוטניקה, חבישה קרבית, צפנים וכו׳) וואטני יצליח גם לגדל
מזון וגם ליצור תקשורת עם סוכנות החלל ששלחה אותו.
בסרט 'גרביטי' מ-2013, סרט שנראה מבטיח אבל איכזב בסופו של דבר, גילמה
סנדרה בולוק ניצולה יחידה של חללית
שמצליחה לחזור בכוחות עצמה לכדור הארץ. ״להציל את מארק וואטני״ נדמה כמו הגירסה
הגברית לסרט הזה, אבל (וזהו טוויסט מעניין ברמה המגדרית) בניגוד לבולוק, לדיימון
אין חללית שתטיס אותו הביתה, והגבר המוכשר והאקטיבי מאוד הזה, שמיצה את האפשרויות
שהקידמה והכשרון שלו יכולים להציע בכוכב עוין- נאלץ לגלם את התפקיד שיועד עד כה
לנשים בקולנוע: להישאר פאסיבי ופשוט להמתין, שעה שצי גדול של גברים ונשים עסוקים
בלהציל אותו.
מהרגע הזה הסרט שהתחיל כשיר הלל לרוח האדם (היחיד) ולמאבקו מול הטבע,
הופך לשיר הלל לחברות, לסולידריות, וגם לנאס״א. ברגע הזה גם מוחמץ החלק שעל שמו
נדמה שהסרט קרוי והיה בונה לדיימון תפקיד אופי בלתי נשכח: למרות מה שעובר על
וואטני מבחינה פיזית, הסרט שנקרא באנגלית ״איש המאדים״, לא עוסק במה שקורה
לאנושיות בבדידות המזהירה של קרוון ביוני שממוקם על כוכב אדום, ודיימון/וואטני לא
מאבד לרגע את הנכסים שאיתם הגיע לשם. זוהי כתיבה זהירה, נטולת עוקץ ועמוסה
בפוליטיקלי קורקט, שאין בה מקומות אפלים או מסתוריים. כולם מפרגנים לכולם עד הסוף.
במילים אחרות, ההומור והאופטימיות של וואטני לא הופכים לציניות או לייאוש ומה שחסר
בסרט זה ההתפרקות.
מאט דיימון התחיל את הקריירה שלו כשחקן אופי בסרטים של בימאים
עצמאיים ייחודיים ו׳אוטרים׳ כמו גאס ואן סנט וסטיבן סודרברג. סדרת הסרטים של ״זהות
בדויה״ The Bourne
Identity מיתגה אותו גם
כשחקן של סרטי פעולה, באופן שלפעמים בעיניי דווקא החמיץ את כשרונו האמיתי, ואת
היותו שחקן מתוחכם עם טייפ קאסט של גבר רגיש. קשה לבקר בחירה כזו, במיוחד כשהזרם
המרכזי בקולנוע האמריקאי לא תמיד מצליח או מתאמץ בכתיבת הדמויות. אבל זו בחירה
הפוכה למשל לזו של טובי מגווייר ב״שובר את הכלים״ שהגיע עכשיו לקולנועים. גם אם
סרטו העצמאי של הבימאי ההוליוודי הותיק אדווארד זוויק, על אמן השחמט בובי פישר, הוא
סרט הרבה פחות טוב, במרכזו דמות מרתקת שנשארת בתודעה. בלהציל את מארק וואטני
דיימון לא זוכה בתפקיד שיגשר על הפער שבין כשרונו לדמות שהוא מגלם אבל- בניסוח
שמתאמץ לא להסגיר את העלילה- כמה מהרגעים הכי טובים שלו בסרט קשורים דווקא לרגעים
בהם הוא מחליט לבכות.
אחרי שכל זה נאמר, אפשר להגיד שלהציל את מארק וואטני הוא סרט מצויין,
להיט אוסקרים, ושרגע השיא שלו עשוי להיות אחד הרגעים המרגשים של השנה. רידלי סקוט,
בימאי שגם הקהל וגם סינפילים מושבעים אוהבים לאהוב, וביים כמה מהלהיטים הכי גדולים
בכל הזמנים (תלמה ולואיז, בלייד ראנר, הנוסע השמיני), מצליח בניגוד לאלפונסו
קוארון בגרביטי, לעקוף את רוב המהמורות שהבדידות של הגיבור מציבה בפניו (יתרון
שהוא כאמור גם חסרון). הוא נותן לוואטני להקליט יומן מצולם, ולהסביר לנו פרט אחר
פרט את הבעיה שבה נתקל ואת הפתרון שמצא לה. הוא לא מגביל את עצמו לגיבור ולכוכב
השומם, ובונה שלל גיבורי משנה בחללית ועל הארץ, שעסוקים כולם במשימת ההצלה. הם
צופים כמונו בתלאותיו של וואטני, קופצים משמחה כשזה מצליח ונרעדים בחרדה כשזה נכשל.
מדובר באוסף שחקנים נהדרים, שמשמשים לנו מצפן רגשי ומעצימים את התגובות שלנו. מעבר
לזה, לסקוט תמיד היה כשרון גדול לאוירה והוא יודע להעניק לדמויות אופי גם כשזה חסר
בכתיבה. הוא עושה זאת באמצעות הליהוק, עיצוב התלבושות והאיפור, בעזרת מיז-נ-סצינות,
לוקיישנים ובניית תפאורה, כך שדמויות קטנות ממש הופכות לזכירות, וסיטואציות
נוסחתיות זוכות להפשטה. זו הסיבה שחלק גדול מסרטיו המוקדמים הכילו דמויות יוצאות
דופן שחרגו מהארסנל הרגיל של סרטי הז׳אנר המיינסטרימים ונחקקו בזכרון הקולקטיבי.
להציל
את מארק וואטני לא מביא בשורה כזו ולא מציע לנו דמויות ייחודיות כמו הלהיטים הכי
גדולים שלו. אבל גם פה דמויות קטנות מאוד הופכות לזכירות. אפשר רק להצטער שדמותה
של מפקדת החללית, שיש לה מקום חשוב בסרט, נשארת קצת חיוורת בתוך הארסנל היפה שמקיף
אותה.
איה סומך
ולסיכום :
4 כוכבים.
בכדל- 2 כוכבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה