מיסטר גאגא

ב'מיסטר גאגא' יש שתי הבטחות, הראשונה  חשיפה אישית של האיש והאגדה, אוהד נהרין והשנייה הבמאי תומר היימן, האיש שהוכיח בסרטים קודמים שהוא יודע לחשוף את נשמתו ולרגש באופן העמוק ביותר. אני חייבת להגיד שיצאתי מאוכזבת ואולי אפילו נבגדת משניהם.

אני לא פריקית של מחול מודרני, אז רק פעמיים יצא לי לראות מופע של להקת בת שבע, פעם ראשונה באולם מופעים, הם על במה רחוקה ואני בחושך באולם – נחמד מרהיב, לא יותר.

אבל לפני שנה יצא לי לראות מופע של בת שבע במעיין חדר חזרות עגול, בו אנחנו הקהל ישבנו ממש ליד הרקדנים, ללא במה, פשוט מסביבם. זאת היתה חוויה שלא אשכח כל חיי, כי יכולתי להרגיש  אותם נושמים ומזיעים ומתאמצים, ממש הרגשתי מה זה ריקוד, מה המשמעות של הגוף שלהם, שלי. חוויה חזקה. חשבתי שכך יהיה במיסטר גאגא,  הסרט יביא אותי קרוב אל דמותו המסקרנת של  אוהד נהרין, אשב קרוב אליו ואוכל להתרגש ממנו, מהיצירה שלו, ואולי להבין משהו על הראש הייחודי שלו. אבל לא. ממש לא. 

כי בסופה של צפייה, מיסטר גאגא, הוא תעלול יחצני מבריק של אוהד נהרין ותו לא. והבמאי תומר היימן, איפה הוא בסרט הזה ? כשהוא  מתבונן באוהד נהרין,  מה הוא רואה ? מה הוא חווה מלבד הערצה ? אין לי מושג.  
אין לי מושג כי לי זה נשמע שאוהד נהרין מקריא מדף את הוייס אובר המלווה את הסרט באנגלית (למה?)  מתוך דף (מסרים) ברור ומוסכם (עליו בעיקר).

הריקודים כצפוי, מצולמים מרהיב כאילו יצאו מקטלוג המכירות של הלהקה.
כך שלטעמי תומר היימן, אשף בחשיפה עצמית רגישה ומורכבת נכשל פה כי אוהד נהרין לא נחשף אפילו לשנייה. שאלתי את עצמי למה בכלל  צריך לשווק כך את הסרט,  כלומר מה הבעיה לשווק אותו  כמות שהוא, בלי המילים הבומבסטיות : חשיפה וגילוי ואינטימיות. לפעמים עדיף לומר אמת, יש לי גורו, קוראים לו אוהד נהרין, אני מעריץ אותו, אני לא מתכוון לשאול אותו שום שאלה קשה או מאתגרת אלא להגיש לכם אותו כגורו ששולט בכל נים של הסרט. אני מנחשת שהיתי קונה כרטיס לסרט גם בגישה הזאת אבל היה נחסך ממני הקטע של להרגיש מרומה.
ואיך אפשר בלי הנקודה הנשית, שתי סצינות דוקו אמיתיות יש בסרט, האחת פותחת את הסרט – ובה אוהד נהרין מלמד רקדנית מוכשרת ליפול על הרצפה בדיוק כמו שהוא רוצה.  ואם מותר לי כמטאפורה, כך הוא מנסה ללמד אותנו כולנו, איך ליפול במדויק היישר לזרועותיו.
והשנייה סוגרת את הסרט וגם היא כמטאפורה עבורי, ובה בתו הקטנה של אוהד דורשת את תשומת לב הוריה (אמה רקדנית מוכשרת בלהקה) אבל הוא שולח אותה עם המטפלת, והילדה בוכה בכי מרורים. הכל בסדר, זה לא משהו כזה שכל הורה לילד לא מכיר. אבל כאן טמון הרגע היפה והאמיתי היחידי בסרט, כי אמה, הרקדנית המוכשרת ארי נקמורה, זוגתו של אוהד, לוקחת החלטה בניגוד להחלטתו של הגורו  - והולכת אחרי הילדה.

אני ממשיכה את המטאפורה ורוצה לומר שהיחידה שלוקחת החלטה משלה אל מול גורו הסרט,  היא אישה, ועוד כזאת כל כך מוכשרת ומוצלחת. 
גו גירל !

יעל בדאי
ולסיכום :
לכו להנות עם סל צפיות ברור.