החופשה הסקוטית שלי

אין כמו ללכת לסרט בלי ציפיות, לא לכאן ולא לכאן. כי אז לא מתאכזבות אם הסרט רע ממש, ולפעמים גם יש הפתעות מעולות שעושות שמח בלב. 

"החופשה הסקוטית שלי" מספר על משפחה בהליכי גירושין, עם שלושה ילדים קטנים, שנוסעים ליומולדת של סבא שלהם ובמהלך החופשה המשפחתית שהיא גם ככה אסון נוראי, קורה אסון גדול אף יותר, והילדים נשארים לבדם להתמודד איתו.

נשמע כמו טרגדיה מוחלטת, לא? אז לא. "החופשה הסקוטית שלי" היא דרמה שנונה ממש, שמצליחה לעסוק בנושאים כואבים בטירוף בדרכים מדהימות ובחלקן אף מעוררות השראה. המצב המשפחתי המורכב של דאג (דיוויד טננט) ואייבי (רוזמונד פייק, שהיתה איומה ב"נעלמת" ופה היא מעולה) מעלה שאלות של התמודדות שאינן קשורות רק לנושא הגירושים, אלא להורות, מערכות יחסים, גברים-נשים ועוד, ולעולם לא נשאר רק בגבולות הצרים של אקט הפרידה עצמו, כפי שקורה ביותר מדי סרטים בהם רואים זוג מתגרש. כמו כן שאר מערכות היחסים בסרט, בין כל המשתתפים והמשתתפות, מורכבות הרבה יותר ממה שאנו בד"כ רגילות לראות בסרטים מרובי משתתפים (להוציא את הבן הגדול, הרגיש שמנגן על כינור, אבל כנראה אי אפשר לנצח בהכל), מה שמוכיח שסרט לא חייב להיות שלוש שעות בשביל שנקבל תמונה מורכבת, ובתסריט ממש טוב אפשר לעשות את זה גם בהרבה פחות.

אז נכון, הסרט לא חף מקלישאות, והגדולה מכולן היא הסבא – בילי קונלי (שאני אוהבת אותו מאד), הסבא שעדיין נשאר חופשי בליבו והולך ללמד את כולנו שיעור בהורות ובחיים עצמם, כמו שאנחנו רגילות לראות דמויות מבוגרות על המסך שילמדו אותנו משהו שההורים שלנו אף פעם לא לימדו איתנו, ויפתחו מערכות יחסים כנות ואמיתיות עם הנכדים כמו שאין להם עם ההורים שלהם, ויתנו לנו נקודות מבט מהסיקסטיז על החיים החופשים שלהם מתי שהיה שמח. אז זה מבאס, אבל זה לא נורא, כי למעשה הסבא הוא דמות משנה לחלוטין בסרט, ובתכלס בכלל לא חייבים אותו והוא יכול היה להיות כל דבר אחר על מנת להניע את העלילה למקום החשוב ביותר בה, וגם להאיר על הדמויות החשובות ביותר בסרט, והן הדמויות של הילדים.

לאייבי ודאג יש שלושה ילדים, כאשר הגדולה בערך בת 11, והקטנה לדעתי בת ארבע (ייתכן והם אומרים בדיוק את הגילאים בסרט ופספסתי, אני מצטערת). ביניהן יש ילד נוסף. מה שהופך את "החופשה הסקוטית שלי" לסרט מעולה, זה הילדים האלה. לראשונה מזה זמן רב ראיתי סרט שמתייחס אל הילדים בו כמו בני אדם, ולא כמו גמדים מפגרים שאמורים לעשות צחוקים ולהיות אתנחתא קומית למבוגרות שצופות. הילדים האלה הם עולם שלם, הם מדברים כמו ילדים, ולא כמו כאלה שמבוגרים כתבו להם טקסטים, והאמת – אין לי מושג איך זה קורה. השלישייה הקדושה, שמסמלת את הבית ההטרונורמטיבי המושלם (גבר, אישה, שלושה ילדים), אינם קדושים. הם לא מצחיקים כשצריך, הם לא מושלמים, הם לא חכמים נורא או מצילים את המצב, הם פשוט – איך לומר את זה – קיימים, והתסריט מתייחס אליהם כשווים בין שווים. בסרט עצמו הם גם פועלים בצורה מדהימה שכן גורמת למבוגרים לחשוב ולהבין את העולם בו אנו חיות, אבל בסדר, אי אפשר הכל, וקלישאות תמיד יהיו, אבל לדעתי לא מדובר בקלישאה של סצנות או סיטואציות, אלא בקלישאה מבנית של ילדים, שהם כמו הסבא – גורמים לנו לחשוב על המקום שלנו בעולם.

וזו אולי אחת הבעיות בקולנוע מיינסטרימי – הוא לא רק פונה לקהלים הטרונורמטיבים, אלא גם לקהלים המובחנים גילאית. אם אני צריכה דמויות זקנות (סבא) או צעירות מאד (ילדים עד גיל מסוים) שיבהירו לי על חיי, ושיתנו לי פרספקטיבה שונה על ההתנהגות וההתנהלות שלי, אז סימן שאני לא בגילאים האלו, וסימן שאני כנראה בגיל של שוק העבודה, של שוק הצריכה, הגיל הרצוי בעולמינו – עשרים וקצת עד ארבעים וקצת, ואולי מגרדת את החמישים. אני לא יודעת בת כמה הצופה הממוצעת, אבל אני כן יודעת לאיזה גילאים פונים, ואני כן יודעת שיש סיבה שסרטים הפונים לילדים הופכים את הילדים לחצי מפגרים, וסרטים הפונים לאוכלוסייה מבוגרת יותר הופכים את האוכלוסייה הזו לכזו שיש לה תקווה וצריך להציל אותה תוך כדי שמתנהגים אליה בעדינות. סרטים מעטים מדי עשים אחרת. ונשאלת השאלה – אם הדור הבא והדור הקודם הם אלו שמלמדים אותנו שיעורים על החיים, למה אנחנו לא מתייחסות אליהם כמו שצריך כשאנחנו עושות סרטים? למה הם לא יכולים להיות קהל היעד כשזה מגיע לצריכת תרבות, תקשורת, אומנות וכו' – אם הם משפיעים עלינו, למה במקום לתת להם להיות דמויות משפיעות בסרטים, שלא נתייחס אליהם כמו דמויות משפיעות בחיינו במציאות?

ועם השאלה הזו אני רוצה לשלוח אתכן ל"חופשה הסקוטית שלי" – כי שם הילדים הם בני אדם.

הם לא רק שמחה, או ברכה. זה לא הסרט הכי טוב שראיתי בחיים, אבל הוא כיף והוא כן סרט טוב, בלי יותר מדי ציפיות, ובלי יותר מדי אכזבות.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה כוכבים

עובר בכדל