סיפור על אהבה וחושך

בהתחלה זה היה מוזר ללכת ליום הקולנוע הישראלי לראות את "סיפור על אהבה וחושך", סרטה של נטלי פורטמן. עדיין בראש שלי מדובר במישהי שאינה מכאן, שלקרוא לסרט שלה "סרט ישראלי" משונה לי. אבל עברתי את המחסום הזה אחרי דקות של קרדיטים של כל הקרנות בערך שיש בארץ, שנתנו כסף לפורטמן ולסרט שלה – זה סרט ישראלי, גם בלי לחתום על חוזים עם מועצת הקולנוע, ובלי להצהיר נאמנות למשרד התרבות.

"סיפור על אהבה וחושך" מבוסס על ספרו של עמוס עוז בעל אותו השם, ומתאר את משפחתו של הסופר וחוויותיו מירושלים של לפני קום מדינת ישראל, ובעיקר מנסה לתאר את מה שעובר על אם המשפחה, פאניה, ואת הדיכאון שהיא חווה.

"מנסה" – כי בעיניי, ואגיד זאת כבר עכשיו, "סיפור על אהבה וחושך" הוא סרט בינוני, מבולבל, מנסה לתפוס המון ולא תופס כלום, גלעד כהנא רע מאד בתפקיד הראשי, וגם פורטמן עצמה לא עושה עבודה טובה במיוחד. הצילום, למרות שאני יודעת היטב כי צולם בלוקיישנים אמיתיים, נראה כאילו שפכו עליו ערמות של תיקוני צבע שהורסים אותו לחלוטין ונותנים הרגשה של אולפן, וחשוב מכך – סיפור על אהבה וחושך הוא סיפור שלא מצליח להראות לי אהבה, ומראה לי בעיקר חושך. וחבל.

אבל לא על זה רציתי לדבר. הלכתי לראות את הסרט של נטלי פורטמן בידיעה שאורי קליין כתב עליו שהוא "מחדל", שאמיר בוגן כתב שהוא נמצא בתחרות בפסטיבל קאן רק בגלל שהפסטיבל החליט להכניס נשים לתוכו, ושכל הביקורות מלאות הארס שנכתבו בפייסבוק (ולא באתרים אחרים), דיברו על נטלי פורטמן וכשלונה הקולוסאלי כבמאית.

אני לא זוכרת, והלוואי שאני טועה, יחס כזה לסרט ראשון של במאי. אני לא זוכרת סרטים שהם "מחדל" או "גירסה קולנועית דלוחה". אני לא זוכרת שנציגים של מוסדות ישראלים צריכים לעזור ליוצר במלאכה ולא סומכים עליו, אני לא זוכרת דיבור כה בולט וכה בוטה על האישה במקום על היוצרת.
כן – נטלי פורטמן ביימה סרט. כן, היא שחקנית מוכשרת, כן, היא אפילו יכולה להיות ישראלית אם נרצה וכן – היא יפה. כל הדברים האלו לא משנים כשהיא מגיעה לעשות את הסרט, כמו שהם לא שינו אצל נדב לפיד, תום שובל, אהרון קשלס ונבות פפושדו, ארז תדמור, והרשימה ארוכה.
משום מה, נטלי פורטמן, כמו סופי ארטוס, מיה דרייפוס, ונשים נוספות – נופלות עוד לפני שהסרט בכלל יצא, וכשהוא כבר יוצא – היחס אליהן ואל הסרטים שלהן אחר. קודם כל מביטים בהן כנשים, אחר כך מבקרים אותן, ובסוף, אולי, נדבר גם על הסרט.
כך, "ההיא שחוזרת הביתה" הוא פרובקציה לפני הכל, סופי ארטוס לא היתה צריכה לקבל את פרס הביכורים בירושלים כי היא לא יודעת לטפל בסרט שלה, ופניה הנאות של פורטמן "מעטרות" את המסך.

"סיפור על אהבה וחושך" הוא לא סרט טוב בעיני, והבעייה החמורה שלו היא הדמות הנשית הראשית, שאין בה כלום, שאני לא מתחברת אליה ולא מבינה מה קורה לה. אבל אין שום סיבה בעולם לעשות לסרט הזה לינץ', כשסרטים גרועים בהרבה ממנו מציגים על המסכים שלנו, והם לא היו בפסטיבל קאן, ואין בהם אפילו ניסיון להציג דמויות מורכבות יותר ממה שפורטמן מנסה לעשות כאן. ההערות שנאמרות בכל מני מקומות – לאו דווקא על ידי מבקרי קולנוע מוכרים יותר או פחות – הן הערות הנוגעות בשוביניזם ולעיתים מגיעות מאנשים, גברים ונשים, אגב, שלפעמים אחרי בירור מגלים שהם כלל לא ראו את הסרט. כמה קל להגיד על סרט ראשון של אישה שהוא גרוע ודלוח, כמה קל להגיד על סרט ראשון של אישה מוכשרת שקיבלה כסף מקרנות ישראליות – ואפשר לחלוטין לפתוח דיון על זה – שהוא סרט לא טוב כי היא לא יודעת לעשות אותו כמו שצריך, ולהמשיך את הדיון כאילו הבעיה היא באישה עצמה, וכמה לא מגיע לה.

כמה ביקורת הוטחה באנג'לינה ג'ולי על הסרט הראשון שלה כבמאית, וכמה מעט ממנה היתה על הסרט. האישיות של היוצרות, המראה שלהן, החיים הפרטיים שלהן – במיוחד כאשר הן כוכבות בסדר הגודל של פורטמן – הופכים להיות העניין עצמו, במקום היצירה. יש מעט מדי במאים שזה קורה להם. זה לא אומר שזה צריך לקרות ליותר במאים, זה לא צריך לקרות בכלל.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

2.5 כוכבים

לא עובר בכדל (הנשים מדברות אחת עם השנייה אבל אין להן שמות שנאמרים על המסך, רק בספר או בקרדיטים).