הקפות

כל סרט חדש של במאית אישה שיוצא בארץ הוא סיבה למסיבה עבורי, והמסיבה גדולה יותר כאשר מדובר בסרט של חברה. "הקפות", סרטה הראשון באורך מלא של לי גילת – הוא חגיגה אמיתית, גם כי אני אוהבת את לי, וגם כי אני אוהבת את הסרט. אז נכון, יש בעיתיות מסוימת בלכתוב על סרטים של חברות, אבל נראה לי שהפסקה הזו היא גילוי נאות מספיק, ועכשיו אתן יכולות להחליט אם להמשיך לקרוא או ללכת לביקורות אחרות, אני לא אעלב.

"הקפות" מספר על אהרון (אגם אוז'בלו), כמעט בר מצווה, שמתמודד בתחרות על "הקפת הזכות" – הראשונה בהקפות שמחת תורה, שניתנת לאחד מבני המצווה בשכונה. הוא בן יחיד לרוזה (אסי לוי) ולבצלאל ניניו (ליאור אשכנזי), שמערכת היחסים בינהם מעורערת למדי, ומשפיעה מאד על אהרון.

אבל "הקפות" הוא לא רק סיפורה של משפחת ניניו, אלא סיפור של קהילה, מסורת, מזרחיות, חברות וגם כאב גדול מאד שמוסתר היטב בתוך דיאלוגים מושחזים.

 בין אנסמבל השחקנים הנהדר (שכולל בין השאר את פלורנס בלוך, אורי גבריאל, יעקוב כהן, נעה אסטנג'לוב ושי אלקיים המעולה ממש) מסתתרת דמות נוספת – השכונה. גילת מציירת תמונה של קהילה בה עוינות מתקיימת בד בבד עם עזרה הדדית, ומשחקים כמו "מורה רעה" שכולו סדיזם טהור הולכים יחד עם בישולים משותפים ודאגה אמיתית אחת לשני.
קהילה מסורתית מזרחית שמזגזגת בין אמונה ומנהגים, ילדים חיים והפלות, נשים וילדות חזקות וגברים וילדים שרק נראים חזקים, אך למעשה מסתירים חולשות גדולות.

בתוך הקהילה המסורתית הזו, גילת נותנת מקום של כבוד לנשים ולילדות, שמחזיקות את העלילה על כתפהן, כך שלרגעים נראה כי אהרון, הדמות הראשית, הוא רק שחקן משנה. השורות הטובות ביותר ניתנות לנשים, הן מחזיקות את השכונה, מצילות אותה, ומבינות גדולות יותר בדת ובתורה מהגברים (להוציא כמובן את הרב הראשי, אבל גם הוא נמצא בתפקיד של תלמיד לעיתים). ברגישות גדולה גילת מתמודדת עם נושאים כמו דיכאון אחרי לידה (של עובר מת, אך זו לידה לכל דבר), עם דמות שנתקלתי בדומה לה רק ב"אליס" של דנה גולדברג, שגם היא התמודדה עם דיכאון אחרי לידה גם שנים לאחר הלידה עצמה.

ייתכן שגם הפעם ישאלו את עצמם מבקרים אחרים מדוע הדמות הראשית של גילת עצובה כל כך, אולם הפעם אי אפשר להכחיש – ההפלות החוזרות ונשנות מדוברות ואיש לא מנסה להסתיר אותם, במיוחד לא הדמויות הראשיות. יחד עם זאת, מתמודדים בצלאל ורוזה עם שכונה וקהילה שכמו החברה הישראלית מעודדת ילודה, אך בעוד הילדים לועגים, המבוגרים דווקא מבינים היטב את המצב.

בסצינה קורעת מצחוק אך גם קורעת את הלב, מספרות נשות השכונה לרוזה על הפעם הראשונה שלהן עם הבעל, ובכלל, ומעלות את סיפור הנישואין בגיל צעיר, ואת העובדה שהן היו רק ילדות, ולא הבינו בכלל מה קורה להן. תופעת נישואי הקטינות, או כמו שהפליאה להגדיר אותה חנה אזולאי הספרי בנאומה באו"ם – אונס ילדות (את הנאום כדאי לקרוא בלי קשר, ולאחר מכן לצפות בסרטה של אזולאי הספרי "אנשים כתומים" שגם הוא עוסק בתופעה האיומה הזו) - עולה ב"הקפות" כמעט בדרך אגב, אך אי אפשר להישאר אדישות לאישה המספרת כיצד שלפה על בן זוגה סכין בפעם הראשונה שראתה אותו בעירום, מרוב פחד. באותה סצינה ממש גילת נותנת מקום לפרשנות דתית שמקדמת את מעמד האישה במקום להחליש אותה, ומראה לנו כיצד הדת יכולה דווקא לעמוד לצד הנשים, בעוד המנהגים שנוצרו עם השנים – הם אלו הפועלים נגדן.

"הקפות" היה יכול להיות עוד סרט על שכונה שבנויה מסביב לבית כנסת, אבל לא כך הדבר. בשכונה של משפחת ניניו בית הכנסת בנוי בתוך השכונה והקהילה, הוא חלק חשוב ובלתי נפרד ממנה אבל גם מקום לפרשנות, לעזרה ולתיקון. חוקי הדת אינם חקוקים בספר התורה, אלא בלב התושבים והתושבות, שבוחרות מה לעשות איתם. זהו סרט על קהילה ועל הנשים והאנשים בתוכה, הרבה יותר מאשר סיפורה של משפחה אחת וגיבור אחד.

אז נכון, "הקפות" הוא סרטה הראשון של לי גילת והוא לא חף מבעיות. אבל זה לא נורא – ראיתי אותו שלוש פעמים וכל פעם היתה טובה יותר מקודמתה. התסריט שנון אבל גם כואב, עצוב ושמח, מלא תקווה ובעיקר מלא אהבה – בעיקר לדמויות שכן מקבלות את תשומת הלב שמגיעה להן, ואלו שלא – לפחות מקבלות שורות ממש טובות של דיאלוג. חוץ מזה, דמות כמו של תמי (שי אלקיים) צריכה לקבל ספין-אוף משלה, אבל זה כבר בסרט הבא, אולי אפילו לא של גילת.

אם המבחן של הולדן קולפילד לדמויות או סופרים טובים היה לראות אם הוא רוצה להיות חבר שלהן –  אז אני רוצה שכמעט כל הדמויות, ובוודאי כל הדמויות הנשיות, יהיו החברות שלי, ורק בשביל זה שווה לראות עוד פעם. אז לכו.

ליאור אלפנט

ארבעה כוכבים

עובר בכדל.